"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 57 | ספטמבר 2020,תשרי תשפ"א

אבל זה לא קורה וחבל. בחו"ל יש מודעות רבה לעיסוק בספורט. ילד מוכשר זוכה לליווי צמוד. מסיעים אותו לאימונים ולמגרשים. בארץ ההורים צריכים להתפנות מעיסוקיהם כדי להסיע את הילד. זה קשה לעזוב עבודה באופן קבוע לטובת אימוני הילדים ולכן מוותרים. המדינה צריכה לקחת חלק פעיל בנושא. חבל שאין עושים זאת כאן אצלנו". התחושה היא שהמדינה אינה מייחסת חשיבות לספורט הנכים ציפי לא מסתירה את אכזבתה מגישתה של המדינה לספורט בכלל ו לספו רט נכ ים בפרט. "התחושה היא שהספורט אינו חשוב ולכן אין השקעה רצינית ומשמעותית. וזו טעות לחשוב באופן הזה. אני רוצה להדגיש שפעילות ספורט היא טובה למוח. היא מעוררת ונותנת כוחות. אני זוכרת בצעירותי לאחר שהייתי חוזרת מאימון הייתי מלאה באדרנלין והייתי יכולה להזיז בית. ממש כך!" למרות שהספורט היה כל חייה, ציפי הפסיקה את . אבל 50 פעילותה בגיל המשיכה באופן אישי ולא במסגרת הישגית. "הספורט לנכים הוא לא רק טוב ומועיל מבחינה שיקומית. על כך אין עוררין אלא גם תורם מבחינה אסתטית. זה עושה טוב בכל המובנים" אומרת ציפי נחרצות. כשאני מבקש ממנה לסכם ולהצביע על מסר לקוראינו ובכלל לציבור היא אומרת בחיוך רחב: "אנשים יקרים תעשו ספורט! זה טוב לנפש ולבריאות! אני קוראת לכולם לעסוק בספורט זה עושה כיף ואושר. די לסכסוכים פוליטיים ואחרים, זה מחרפן אותי. ממש כך. בואו נעשה ספורט ונרבה באהבה" הלוואי! אז איפה הן הספורטאיות ההן עם המדליות וההישגים? רחל טסה סעיד היא מסוג הספורטאיות שכיף לראיין. תוססת, חייכנית, שמחה, ססגונית, משתפת את סיפור חייה בהנפת ידיים ודיבור שוטף, במי לים אחרות: מדביקה אותך באהבתה לספורט בכלל ולספורט הנכים בפרט. בגיל שנתיים חלתה בשיתוק החלה 11 ילדים וכבר בגיל לפקוד את מרכז הספורט ספיבק לנכים כדי להתאמן בענפי ספורט שונים. "אני ספורטאית בנפשי ונשמתי. לא מסתכלת מסביב לא פוליטיקה ולא שום עניין אחר. הכי מצחיק רק עכשיו התחילו 60 כשהגעתי לגיל להתעניין סביב ההישגים למה 70 - שלי בשנות ה חיכיתם עד היום איפה הייתם לפני שנים? למה לא עשיתם עליי כתבות בגיל שלקחתי מדליות וייצגתי את ישראל בכבוד בכל העולם?" שואלת רחל באכזבה מסוימת, רחל טסה-סעיד: ספורטאית עבר פאראלימפית מצטיינת ופעילת ספורט בהווה 2020 ספטמבר | תשרי תשפ״א 88