"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 58 | דצמבר 2020, כסלו תשפ"א

יש עליה בתחלואה בנושאים מוגדרים כפי שהם מבקשים, אכיפה אמיתית ולא פשרנית של ההנחיות בעיקר בתחום של התקהלויות בדומה לנעשה במדינות רבות אחרות, וחשיבה מחוץ לקופסא של המשרדים השונים ובעיקר בחינוך כדי לאפשר חיים בצד הקורונה – כל אלה נושאים שמלכתחילה היה ראוי שיקבלו קדימות וינוהלו. בתוך כל המשבר, האם את מוצאת גם הזדמנות בקורונה? בהחלט כן. קודם כל גאווה על המקצוע שבו בחרתי – מקצוע ההרדמה. הקורונה הביאה את המקצוע לקדמת הבמה. הרדמה - מקצוע שמציל חיים, שמאפשר לכל אדם לעבור ניתוח בבטיחות למרות מחלות הרקע או הגיל המופלג (או הצעיר), שמטפל ומתגבר על סיבוכים בזמן ניתוח, שמניח ליולדות ללדת ללא כאב ולילדים ותינוקות לעבור פרוצדורות כאלה ואחרות בלי להרגיש, ועוד ועוד. ובזמן קורונה, במקביל לעבודה בחדר ניתוח, הרופאים המרדימים הצילו חיים ברחבי בית החולים בהנשמה והחייאה של חולי קורונה, בעבודה בטיפולי נמרץ ללא ליאות כשהידע שלהם בפיזיולוגיה ופתופיזיולוגיה במקביל ליכולות הטכניות המובנות היוו את חוד החנית בטיפול בחולים. בקורונה גם הכרנו את הרופאים הפנימאיים. אנו בד"כ עובדים עם הרופאים הכירורגים כשותפים טבעיים שלנו בחדרי הניתוח, והמגיפה "חיברה" אותנו עם הרופאים הפנימאיים וגילתה מרכזי מצוינות אחרים כמו עובדי המעבדות שלא הכרנו קודם לכן. הקורונה דחפה, קידמה ושדרגה תהליכים שלולא המגיפה היו מתקיימים רק עוד שנים - לדוגמא הטלמדיסין, לדוגמא מערכות מתוחכמות שעוזרות לנו בתקשורת עם המטופל ביחידה, או מערכות שמאפשרות לנו לנבא מי מהחולים יש סיכוי כי ידרדר בשעות הקרובות. הקורונה שדרגה בחלק מבתי החולים את הציוד ושיפרה תשתיות ועוד חשוב מזה הוסיפה תקנים לצוותים קריטיים ברפואה וסיעוד. מערכת הבריאות המורעבת זכתה ליחס. וזה רק חלק מההזדמנויות. באופן אישי, הקורונה חיזקה את הגרעין המשפחתי. קוראים לזה קפסולה – והקפסולה הייתה קיימת עוד קודם, אך בעוד שקודם לכן הייתי טסה על בסיס שבועי לחו"ל בענייני עבודה ופחות זמינה, הרי שכעת המסלול הוא של בית-עבודה-בית וריצות על חוף הים, והמסגרת של הילדים והנכדים מהווה את לב העשייה שמחוץ לבית החולים וכשמותר גם מפגש עם החברים המאוד קרובים שעתה קרובים יותר. בהחלט הנאה צרופה. נכון שאת החתונה של הבן (דור) וחברתו (ים) קיימנו במסגרת איש בחוץ, 20 המותרת של ונכון ששביל ישראל שאותו הייתי אמורה לסיים תוך שנה (מתנה שתכננתי עבורי בין גיל ) – לא הסתיים ברובו – 59-60 אבל זה מחיר פעוט שנשלים אותו עם תום המגפה. לסיום, משהו אחר: הבנתי שאת ובנך, ד"ר רן מטות, מרצים בנושא הרפואה בעתיד... נשמח לשמוע מעט על תוכן ההרצאה המיוחדת הזו. ההרצאה התמקדה ברפואה בין דורית. האם מתקיים שינוי אמיתי ומהותי בהתנהלות הרופא/ה של פעם וזה המתמחה עתה. רן, בני הבכור הוא מתמחה ברפואת נשים. נשוי לסופי שמתמחה באף אוזן גרון. החוויה של זוג רופאים שמתמודד עם גידול ילדים וקריירה מזכירה את זו של ישראל (בעלי, רופא ילדים) ושלי, ואי אפשר שלא יזכיר את אימי שגם כן הייתה רופאה. שלושה דורות של רופאים ורב הדומה על שנים עברו מאז 32 . השונה שאימי סיימה בית ספר לרפואה ועד שאני סיימתי את שלי (שתינו באוניברסיטה העברית בירושלים). עוד זמן זהה עבר עד שרן סיים בבאר שבע את בית ספר לרפואה. אימי הייתה רופאה מרדימה שהקימה משפחה, התקדמה לפרופסור בטכניון, נבחרה ליו"ר איגוד הרופאים המרדימים (אישה ראשונה בתפקיד), ונסעה לכנסים ולשבתונים לבדה ברחבי העולם ומשאירה אותנו הילדים "לטיפול" ע"י האבא. אני ממש לא שונה ממנה (למעט הבישולים במטבח וארוחות הערב המושקעות שזה תחום שהיה מחוץ לתחום עבור אימי). ומה עם רן וסופי? האם ההתנהלות של הדור הנוכחי שונה? האם הניהול המקביל של משפחה וקריירה הוא שונה בין הדורות? הכוונה בהרצאה 3 הייתה לתת השקפה של דורות. בדיעבד, אמי נפטרה קצת קודם ונשארנו שני דורות ששיקפו שלושה דורות. מחשבות על ניהול מקביל של חיים מקצועיים בצד חברתיים-משפחתיים. ומה המציאות מוכיחה מעבר להרצאה? במבט של אם וחמות אני צופה בהנאה בזוג צעיר שמנהל את חייו בין הילדים - עבודה – אקדמיה ומצליח גם לשלב את תענוגות החיים בצורה מופלאה שאני מצדיעה לה כל שנייה. "אנו חיים ונחיה את משבר הקורונה לתקופה ממושכת" "כעת, המסגרת של הילדים והנכדים מהווה את לב העשייה שמחוץ לבית החולים" שנים עברו מאז שאימי 32 . "אנו שלושה דורות של רופאים סיימה בית ספר לרפואה ועד שאני סיימתי את שלי" 2020 דצמבר | כסלו תשפ״א 28