"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 58 | דצמבר 2020, כסלו תשפ"א

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים וקוראים הרבה טענות מוצדקות של אנשים עם מוגבלות ושל הורים לילדים עם צרכים מיוחדים על כך שההחלטות על מצב החירום בהתמודדות עם איום נגיף הקורונה, הבידוד, חיסול השגרה וההגבלות פוגעות בעיקר באוכלוסייה החלשה יותר הזו. אני כותב שורות אלה כאבא לילדיה עם צרכים מיוחדים, ואני תומך ומחזק את הצעדים שבהם נוקטת המדינה - אבל הטענות שלהם מוצדקות מאוד לדעתי! הרי בישראל חיים יותר מ-מיליון אנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה. מאות אלפים מתוכם וילדים עם מוגבלויות נפשיות, שכליות או על הרצף האוטיסטי אשר יכולת ההבנה שלהם סיטואציות שונה מזו של כלל האוכלוסייה, ולכן ההתמודדות, הפרסומים והחשש מפני הקורונה מכניסים אותם לחוסר ודאות ולחרדות. מאות אלפים נוספים נמצאים במסגרת אוכלוסיות הסיכון העיקרי לפגיעה מהנגיף. הנחיות משרד הבריאות לא תמיד ברורות להם ומובילות אותם למצבי חרדה קיצוניים או חוסר יכולת להבין את המציאות ולהתמודד עימה. גם בני המשפחה, נאלצים להתמודד עם צורך להסביר מציאות מורכבת וקיצונית - לאנשים שלא מסוגלים להבין אותה. ילד או אדם על הרצף האוטיסטי שצריך להישאר בבית, או אדם עם מוגבלות נפשית שעלול להיכנס לחוסר איזון בשל חרדות, או ילד עם מוגבלות שכלית שלא מבין מדוע אימו צריכה להישאר בבית בבידוד ועוד ועוד. בעיות קשות בהנגשת המידע לאנשים עם מוגבלות אין כמעט הנגשה של המידע והמציאות – ברמת פישוט לשוני, חשיבה על הנגשה מסוגים שונים (לאו דווקא שפת סימנים וברייל) של הבידוד, הריחוק והצעדים להתגוננות מפני הנגיף לציבור הזה, שיכולת ההבנה שלו לעיתים שונה מאחרים ודורשת התייחסות אחרת ורגישה יותר. ביטול החינוך המיוחד, ביטול המסגרות של אנשים עם מוגבלות וכל הטיפולים הפרה-רפואיים שלהם (פסיכולוגים, קלינאיות תקשורת, ריפוי בעיסוק, משלבות ועוד) – זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. מצד שני, ברור שהמדינה נדרשת לצעדים קיצוניים וגורפים בכדי להתמודד עם איום ההדבקה בנגיף הקורונה. לכן מה שנקרא בשפה של המחוקקים "החרגות" (כלומר, יוצאים מן הכלל) – כמעט ולא קורה כי אין זמן ובתהליך קבלת ההחלטות אין מי שמייצג את העמדה של אנשים עם מוגבלות. ואז מתחילות המחאות. עכשיו תראו. מדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה של המדינה ושל כולנו, מכיוון שמי שלא מבין את הסיטואציה – לא יפעל על פי ההנחיות. ואנשים עם מוגבלות עלולים להיקלע לסיטואציה שכתוצאה של חוסר הבנה, לא ממלאים את ההוראות. לכ ן א נ י לא מאמ י ן שההתעלמות מהציבור הזה מכוונת. אל תשכחו שאנשים עם מוגבלות שכלית, על הרצף או מוגבלות נפשית - מדבקים בדיוק כמו כל אחד אחר. נמשיך להילחם כדי שלא ישכחו את האנשים עם מוגבלות במשבר הזה, נמשיך להיאבק ולהילחם. אבל הפתרון פשוט מאוד, וקוראים לו גיוון. כל ההחלטות על צעדי החירום, וגם כל ההחלטות בשגרה, שמשפיעות על חייהם ומעמדם של אנשים עם מוגבלות מתקבלות בגופים ממשלתיים: משרדי ממשלה; עיריות; רשויות ממשלתיות ועוד. ושם – כמעט ולא עובדים אנשים עם מוגבלות (רק מעו בדי ש י רות 2 . 2% המדינה הם עם מוגבלות). הם לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות לגביהם. הכל נקבע לגביהם – בלעדיהם! עובדים עם מו גבלות משפיעים על הארגונים שהם עובדים בהם והופכים להיות סוכני שינוי בתוך הארגון (כלפי העובדים והמנהלים) ובהתנהלות של הארגון מול ציבור האנשים עם מוגבלות בישראל. הם משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות וגם על ההחלטות. חובה גם לשתף בצוותי החירום מומחים לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות. כך, במקרה שעימו אנחנו מתמודדים וגם בעתיד, צרכיהם המיוחדים של כ- מאוכלוסיית ישראל 15% יילקחו בחשבון. ולכן, השינוי יבוא רק ממקום אחד: שילוב אמיתי ומלא של אנשים עם מוגבלות. לשילוב יש היבטים רבים, אבל הכול מתחיל ונגמר בעבודה. מהיום הראשון לחיינו מכשירים אותנו להצליח בחיים ולעבוד: מערכת החינוך; הצבא; האקדמיה ותחנות חיים נוספות. אגב, זה בדיוק הרציונל שעמד מאחורי החוק שיזמנו - ומחייב סיכוי שווה לשילוב עובדים עם 5% של לפחות מוגבלות בכל גוף ממשלתי 100 - שיש בו יותר מ עובדים, שנכנס לתוקף ב- . מדובר על עשרות 1.1.2017 אלפי משרות שייפתחו שנים) לאנשים עם 5 (תוך מוגבלות – בדיוק במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות לגביהם. החוק מביא לשילוב של אנשים עם מוגבלות בתהליך קבלת ההחלטות לגביהם, כי הם יהיו חלק אינטגרלי מהגופים בהם מתקבלות ההחלטות האלה. לא עוד החלטות לגביהם – בלעדיהם. אורן הלמן* נגיף הקורונה והשלכותיו על חיינו מעסיק את כולנו, ואולי לא את כולם: *הכותב הוא אבא מיוחד; מייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ולשעבר מנכ"ל לשכת העיתונות הממשלתית. ומה לגבי אנשים עם מוגבלות במלחמה בקורונה?! 2020 דצמבר | כסלו תשפ״א 40