"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 59 | אפריל 2021, ניסן תשפ"א

אם הייתי לוקח על עצמי את תפקיד שר החינוך, המהפכה הראש ו נה שהייתי מחולל בחינוך ילדינו היקרים, ומגיל קטן מאוד, הינה למחוק לאלתר מלקסיקון החינוך של מדינת ישראל ביטויים כגון "לקבל את השונה" או "לקבל את האחר", ולהתחיל לחנך את ילדינו בעזרת ביטויים כגון "לקבל את כולם" או "לקבל כל בן אדם"! וכעת, אסביר את עצמי: כבן אדם עם צרכים מיוחדים (יש לי שיתוק מוחין ואני מתנייד בכיסא גלגלים) אשר עדיין מתהדר להיקרא בפי החברה הנאורה שלנו "שונה" ו- "אחר", אני תמיד שואל את עצמי מדוע בעצם? בגלל המגבלות הפיזיות שלי ואביזרי העזר שאני נעזר בהם? בגלל זה צריך ללמד את הילדים שלנו לקבל אותי? הרי כל אחד ואחת מאתנו יכול/ה להיקרא "שונה" ו- "אחר/ת", ואיני מדבר בהיבטים גדולים כמו גזע, דת, צבע עור, נטייה מינית וכיוצא בזה, אלא דווקא בהיבטים קטנים ופשוטים כמו גיל, גובה, משקל, הרכבת משקפיים, תחביבים ועוד מיליון ואחד הבדלים. לכל בן אדם יש את ה- "שוני" שלו מכל בן אדם אחר וזה בעצם מה שיוצר את השוויון האמיתי בינינו כבני אדם! כאשר אני מלמד ילדים "לקבל את השונה" או "לקבל את האחר" לגבי כל אוכלוסייה שהיא (למשל: ילדים עם צרכים מיוחדים), במודע או שלא במודע אני מכניס את הילדים לתוך תבניות של "הבדלי מעמדות" ושל "שווים יותר ושווים פחות", ובכך אני חוטא בענק למטרה האמיתית שלי! ברגע שאני אתחיל ללמד את הילדים ולחנך אותם במושגים של "לקבל את כולם" או "לקבל כל בן אדם", אני מעביר להם מסר עצום שכולנו שווים כבני אדם וכילדים, וכמו שילדים עם צרכים מיוחדים כביכול "שונים" מהם בגלל מוגבלויותיהם, כך הם "שונים" מילדים אחרים מבחינות ומהיבטים אחרים, ולכן צריך לקבל את כולם, כי במיוחד במקרה שלהם: ילד הוא ילד הוא ילד!!! פוסט זה נכתב כדעה אישית וכתפיסת העולם החברתית שלי. שמי צדוק אביחי עומסי, וחצי מראשון לציון. 47 בן אני לוקה בשיתוק מוחין ומתנייד בעזרת כיסא גלגלים ממונע. למרות נכותי הלא פשוטה, לא ויתרתי לעצמי והגעתי להישגים אדירים בתחומים שונים כגון: חינוך, ספורט, תעסוקה, חברה, הסברה ועוד. כיום אני מנהל דירה בכוחות עצמי (עם מטפל), עובד במינהל לשילוב חברתי בעיריית ראשון לציון כקלדן וכמחלק דואר, עוסק בספורט (שחייה, טניס שולחן וחדר כושר. פעמים 4 בעברי הייתי אלוף הארץ ברכיבה על סוסים) ובחוג ריקודים (שם לשמחתי הכרתי את מאיה גבע), מרצה בבתי ספר, מופיע בכל רחבי הארץ עם מופע סטנד- אפ שכתבתי בעצמי על חיי היומיום של בן אדם נכה מזוויות הומוריסטיות, ועוד ידי נטויה. וזהו 7 אני כותב מגיל אחד העיסוקים העיקריים שלי. באמתחתי ישנם מאות שירים, סיפורים קצרים, בדיחות מקוריות ודברי הומור ומאמרים העוסקים בכניסה לעולמם של אנשים בעלי צרכים מיוחדים ובהסברה כיצד החברה צריכה להתייחס, להכיל ולקבל את האנשים המדהימה האלה. מאיה גבע שלנו, בעלת הטור הקבוע אצלנו "בנימה אישית" פנתה אליי לא מכבר והציע לצרף את צדוק עומסי לצוות הכותבים במגזין. שמחתי על הפנייה ומיד הרגשתי שזו החלטה, בחירה, מאוד נכונה. הפוסט הראשון ששלח אליי להתרשמות שבה את ליבי לגמרי. שוחחנו קצרות וברכתי אותו על כתיבתו ורצונו להיות חלק מהכותבים במגזין 'הארגון' המגזין החברתי של ישראל. הדגשתי בפניו כי זו מטרת המגזין – לאפשר במה לאנשים עם מוגבלות להביע את רעיונותיהם ובמיוחד את כישוריהם היצירתיים בכל התחומים. מנצל את ההזדמנות לקרוא גם לאחרים להצטרף ולכתוב למגזין. בשמחה!. ישראל פרץ עורך מגזין 'הארגון'. נעים להכיר: צדוק עומסי, לוקה בשיתוק מוחין, מצטרף לצוות הכותבים שלנו, בשמחה! "לו הייתי שר החינוך..." פוסט מרגש של צדוק עומסי, פותח את המדור שלו אצלנו 2021 אפריל | ניסן תשפ״א 100