"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 59 | אפריל 2021, ניסן תשפ"א

היסטורי של מהלכי קרב יש פה איזה שהוא רצון להעביר חוויה. בתוך הסדרה היו דברים שהם צרמו לי מאד, אבל ממעוף הציפור הסדרה הזו החזירה את מלחמת יום הכיפורים לסדר יום הלאומי. ועל זה, אני אומר דיינו. כיוון שפתאום כל אחד שואל, האם זה באמת כך היה, ואם זה ככה, כלומר זה העלה לסדר היום הלאומי. אבל במציאות אין דבר כזה, שאב פיקד על הבן שלו בטנק, ושני פנתרים מדברים ערבית בתוך הטנק ובחורה שהולכת לזהות הרוגים אין דבר כזה, וחייל שחמישה מחבריו הרוגים הולך לחפש קיפוד, אין דבר כזה. נושא השכול נמצא איתך כל הזמן. זה חלק ממך. האם אתה רואה בשכול סוג של נכות? תראה, שכול זה כאב שלעולם יישאר איתך והוא גורם למי שנגע בשכול להיות אדם אחר. פתאום הוא יודע להבין בין עיקר וטפל, פתאום הוא הרבה יותר רגיש לחיי אדם, פתאום הוא קם בבוקר ואומר: מודה אני לפניך, והוא מבין שגם החיים פה הם לא תעודת ביטוח. והשכול הופך את האדם לטוב יותר חברתית. מוכן לנתינה. וקורה פה דבר שמשפחת השכול הופכת להיות מין משפחה שהיא מודל לחיקוי בהתנהגות שלה. אם משפחת השכול תצא כנגד המדינה, אז כאילו יש לנו לגיטימציה לעשות את זה. אבל אם משפחת השכול מקבלת בכאב את מה שעבר עליה, והיא לא יוצאת נגד המדינה, היא שומרת על התרבות, על התנהגות, אז אומרים סליחה אם הם עושים את זה, מי שלא עבר את החוויה קרובה אליו, חלק מבשרו, הוא לא יכול להזדהות, ולהגיד אני משתתף בצערך. מה זאת אומרת שלא תדע יותר צער? כל החיים שלנו זה צער. שתף אותנו, כיצד זה בא לידי ביטוי אצלך? השכול נמצא איתי, איבדתי אח. כשאני מדבר על אחי עמנואל אני נחנק, וכבר עברו שנה, אני נחנק, 48 עוד מעט איך זה יכול להיות? זה אח שלי. אני מרגיש שאני יותר רגיש לבני אדם, מקשיב יותר, מסתכל על החיים ואני מנסה למצות את החיים. קברתי את מרבית חבריי ואז אני מסתכל על הקבר וחושב הוא בטח רוצה לצאת מהקבר ולהגיד תשמע עצור רגע, עוד לא נטעתי עץ, עוד לא בניתי בית, אין לי ילד, לא כתבתי שיר, לא כתבתי ספר, את זה לא הספקתי. זה צד אחד של העניין. צד שני, הוא מזווית ראיה של מדינה, אין מספיק כבוד לפי "כל יום קמים בשביל לנצח!" אם היו באים ואומרים אתה המועמד שלנו לנשיא המדינה, אשקול את הפנייה אבל לקום בבוקר ולהגיד אני מתמודד, זה לא יקרה. אבל הייתי רוצה להיות שר החינוך כשאני קברתי את החברים שלי כל פעם זה הרג אותי שאני ראיתי שהם לא השאירו שום חותם, לא הספיקו להשאיר חותם. הם לא כתבו שיר, ולא נטעו עץ, ולא בנו בית, ואולי הם לא ידעו אישה, ואולי אין להם ילד קהלני מעניק את ספרו 'מנהיגות' לעורך המגזין פרץ 2021 אפריל | ניסן תשפ״א 30