"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 60 | יולי 2021, אב תשפ"א

ממשיכים במאבקים עד להצלחה! להבדיל מהמון דברים הקשורים בחברה במדינה ישראל, שלא בדיוק צלחו, אנו יכולים להיות גאים בכל הקשור בקידום נושא זכויות אנשים עם מוגבלות. כאן אנו בדרך להיות במקום טוב ברשימת המדינות הנאורות. ומדוע אני מזכיר זאת? מהטעם הפשוט כי הדרך להישג הזה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר ועדיין צפוי לנו מאבק ממושך להשגת כול הזכויות. אני זוכר את היום הראשון שיצאתי לדרך הציבורית כדי להוביל ולחולל מהפכה בנושא אנשים עם מוגבלות. שנים וזה נראה לי כמו 22 היום לפני אתמול ממש. אני זוכר כיצד רבים הרימו גבה, אחרים לעגו ומעט תמכו, מצב הנכים היה בכי רע עד כדי כך שאפילו התביישו להציב את תו הנכה ברכב, כי באותם ימים הצטיירנו בציבור כמסכנים וחלשים. על מקומות נגישים בכלל לא היה על מה לדבר. חברים נכים לא יכלו לבקר משפחות וחברים כי הבניינים לא היו נגישים, בתחבורה ציבורית לא היינו יכולים לנסוע, משרדי ממשלה היו סגורים בפנינו, ועדות רפואיות נעשו בחניות של מכוניות או בסמוך למסעדות מול אנשים שישבו לאכול, בקופות חולים רופאים היו יורדים לטפל בנכים ברחוב, בצה"ל לא רצו לשלב אותנו אפילו כמתנדבים כאילו שהיינו מצורעים. וכל זה לא היה מזמן, בסך הכול, זה היה רק לפני עשרים ושתיים שנים. ואז, יום אחד החליטה קבוצת חברים וחברות שהגיע הזמן להתארגן ולצאת למאבק ציבורי. היתה לי הזכות והכבוד לעמוד בראש הקבוצה להרכיב את חיינו השתנו 2000 חבריה. מאז שנת מן הקצה אל הקצה. נכון, עדיין לא סיימנו את המלאכה. הדרך עוד ארוכה וקשה אך אנחנו בדרך ובדרך הנכונה. זאת עבודה יומיות מול גופים ממשלתיים, כלכליים, ביטחוניים ומי לא? גופים גדולים וכוחניים. אך דבר אחד וחשוב למדנו שדבקות במטרה וכוח רצון הם גלגלי השיניים שמקרבים אותנו למטרה. פעם זעקנו על קיפוח ואפליה בכל הקשור לזכויות של אנשים עם מוגבלות. זעקנו על פערים כל כך גדולים בין סוגי נכויות שונות. ביקשנו לדעת למה יש הבדל בזכויות של חמישה נכים המרותקים לכיסא גלגלים כשלכולם אותם צרכים לתפקוד יום יומי? הדרך היחידה שמובילה להצלחה היא דרך הכביש סבא רבא וזה מקנה להם אזרחות במדינה שבה כל ממזר מלך. מדינה שכל מקורב ומקושר מחליט על עם שלם, ולכל שלושה בניינים בונים קניון, בכל בית אב יש שניים שלושה ויותר כלי רכב ואני שואל עד לאן תלכו עם זה ומה גורל העם היהודי שלנו? האבסורד הוא שבזמן שנת הקורונה היה ממש כיף לנסוע בכביש. לא היו פקקים והנסיעה מראשון לציון לתל אביב לקחה מספר דקות במקום שעה. ממש כייף. גם במלחמה מול החמאס היה תענוג לנוע בכביש. ממש סבבה. אך ביום שזה נגמר והילדים והמורים חזרו לבית הספר, והעובדים שבו לעבודה מלאה, שוב נחנקנו. מה הפלא שהציבור רותח ועצבני? השיח הציבורי הפך למסוכן. אין כבוד בין אדם לאדם. החוקים מופרים בזה אחר זה. במרכזי הקניות לא מקבלים שירות עם חיוך כמו שמבשרים לנו בפרסומות. במילים אחרות ומאוד מצערות חשוב לומר: המצב במדינה הפך להיות בלתי נסבל! פשוט מאוד, כי המדינה שלנו קטנה על תושביה וזה מתחיל להיות מסוכן והכי מסוכן זה מה שקרה בשבועות האחרונים, כאשר אנשים לקחו את החוק לידיים. כמעט אנרכיה. הגרוע ביותר הוא שאין לנו בדור הזה מפלגה או מנהיג שמאחד או מנמיך את הלהבות שגוברות מיום ליום, והאויבים שלנו ממש ממתינים ליום הזה שתפרוץ כאן חלילה מלחמת אחים. לצערי, אין מחשבה ארוכת טווח, הכול בנוי על שיטת "סמוך על הסמוך". בינתיים נמשיך לזחול בכבישים, נמשיך לכעוס אחד על השני גם כשאין סיבה ונעזור למי שזקוק כי זה אנחנו עם מיוחד ומיוחד. לסיום, אני מקווה שהרכבת הקלה תביא את השינוי כי אחרת קיים חשש גדול שמספר התושבים הגדל והולך עלול למוטט את מדינת ישראל הקטנה שלנו. 2021 יולי | אב תשפ״א 19