"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 60 | יולי 2021, אב תשפ"א

ולמדתי מהביקור וזה הוביל אותי במשך השנים זה בעצם שאני נמצא בסביבה שאתה שווה בין שווים. זו הפעם הראשונה שחשתי את זה שאני שווה בין שווים. כולם שם הם נכים בדרגות כאלה ואחרות והספורט בעצם מהווה עבורם סוג של שיקום ופעילות ואני אחד מהם. זה בהחלט נתן לי הרגשה של שווה בין שווים ועובדה זו נתנה לי את האפשרות להתפתח ואני יכול להעיד שבעצם ספיבק הפך להיות הבית שלי." בהמשך למד חינוך גופני וסיים תואר ראשון בווינגייט. מבחינתו זה גם מה שעניין אותו – הספורט: "חלק ממה שאני מכיר והכל מסביבי זה ספורט. גם את אשתי הכרתי דרך הספורט. אם יש מישהו ש י כ י ל אותי ומכיל אותי זה בעצם יכול להתחבר אליי וככה היה גם עם אשתי. ברגע שבן אדם נכה מכיר במגבלה שלו ומכיל אותה אתה מקבל את עצמך כמו שאתה זה מקרין גם זאת גם כלפי חוץ." אומר עשהאל בפשטות וכדבר מובן מאליו. ובכל זאת, אני מבקש להקשות, עד כמה זה קשה לך? "קשה אבל עברתי את התהליך עם עצמי. השלמתי למעשה עם המצב ואני לא צריך להטיל על האחר את הבעיות או את המגבלות שיש לי וככה אני בעצם מתגבר על זה, למרות שזה לא פשוט. במילים אחרות, כל מי שלא שלם עם עצמו ועם נכותו הוא בעצם מקרין את זה גם לאחר ולכן הוא מתקשה ליצור חברויות שלא לדבר על זוגיות. מבחינתי אני רואה את זה כמו שזה ולא בורח מזה. אין ספק שתמיד יש את הנקודה הזאת שאתה נכה אבל כשאתה בן אדם ומקרין שאתה בן אדם שמח, מסתכלים עליך אחרת. יש בי ערכים יש לי דרך איתה אני רוצה להגיע למשהו וזה מה שחשוב. זה הבנאדם שבי ואת זה רואים." "להסתכל אחורה ולחשוב מה היה קורה אילו, זה מבחינתי בזבוז זמן. מה שחשוב זה העתיד!" גם על השאלה המתבקשת, מה היה קורה איתו אילו לא היה קורה הפיגוע הקשה שעברה משפחתו והוא עצמו, עשהאל יוצא מזה בדרכו האופטימית: "אני לא מסתכל על זה ככה מה היה להיות שונה זו ברכה ואיתה אפשר להגשים חלומות!"" חייו של עשהאל שבו השתנו ,2002 ביוני 20 , ביום חמישי . הוא היה אז 22:00 בשעה , צפה בטלוויזיה בקומה 9 בן הראשונה בביתו בישוב איתמר, יחד עם אחיו - נריה, 12־ , צביקה בן ה 15 שהיה בן . אחותו אביה 5־ ואבישי בן ה ) ואמם רחל, 26 (כיום בת , היו בחדר 39 שהיתה בת השינה בקומה העליונה. ועטרה 17־ האחים יריב בן ה היו אצל חברים 15־ בת ה מחוץ לבית. האב בועז היה בעבודה. לפתע שמע יריות. מחבל שנכנס מהדלת האחורית נכנס לחדר והתחיל לירות. משחזר עשהאל את רגעי האימה: "האחים שלי נהרגו במקום. אני נפצעתי מכדורים ומרסיסים של רימון, והעמדתי פנים שאני מת, ככה בעצם ניצלתי. כל הזמן עברה לי בראש המחשבה שאין מצב שאצא מזה חי, רק חיכיתי למוות. בשלב מסוים כבר לא פחדתי, ידעתי שזה מה שהולך לקרות, והשלמתי עם זה. המחבל בעט בי לראות אם אני חי, ולא הגבתי. אמא שלי ירדה במדרגות מהקומה העליונה, והוא ירה בה. שכן שלי, יוסף טויטו, שהיה מפקד כיתת הכוננות ביישוב, הגיע לחצר שלנו בניסיון לעזור, והמחבל הרג גם אותו כל הבית התחיל לעלות באש. המחבל קפץ מהחלון, ואז הוא חוסל. הוציאו אותי ואת האחים שלי מהבית, והחיילים השכיבו אותי על אלונקה, כי חשבו שאני מת. הרגשתי רוח קלה על הפנים, ראיתי שאני מחוץ לבית, וצעקתי 'הצילו'. הייתי במצב אנוש. לקחו אותי לבסיס הקרוב, ומשם במסוק לשיבא." עשהאל נפגע ברגלו הימנית משלושה כדורים וממאות רסיסי רימון. למרות מאמצים רבים, הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו מעל הברך. הוא התעורר בבית החולים שיבא עם פגיעה פיזית, משפחה מפורקת וזיכרונות נוראיים שירדפו אותו לכל ימי חייו. שנה ושמונה חודשים היה עשהאל מאושפז בבית החולים. ילד פצוע פיזית ונפשית, קטוע רגל, שהתבגר בעל כורחו. אביו החליט לעזוב את איתמר ולעבור עם הילדים שנותרו - עשהאל, יריב, עטרה ואביה - ליישוב קדומים שבשומרון. שם סבל עשהאל מבעיות חברתיות קשות. - הפיגוע באיתמר, ממנו יצא עשהאל בנס 2002 2021 יולי | אב תשפ״א 86