"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 61 | ספטמבר 2021, תשרי תשפ"ב

"ברוך אתה השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"... ככה אני מרגיש כשאני רוצה לפתוח את הכתבה שלי הפעם על ספורט הנכים או כפי שקוראים לזה הספורט הפראלימפי. מבחינתי נכון לקרוא לספורט הפראלימפי: ספורט של גיבורים וגיבורות, לוחמות ולוחמי החיים. אין ספק שספורט הנכים הוא אחד התחומים המדהימים שבני האדם עם מוגבלות יצרו עבורם גם אם המדובר בנכות הקשה ביותר כמו: ללא ידיים, ללא רגלים, עיוורים וכל הנכויות הקשות שנוחות על בני האדם, כשהגורל הכתיב להם, לנו. מהקושי והסבל הזה נולד גם כוח הרצון העצום של הנכים ובמיוחד הנכים המוגדרים 'קשים'. זה לא יאומן כמה כוח רצון יש לספורטאים הנכים. אני מכיר זאת שנה עסקתי 20 . באופן אישי ועל עצמי בספורט הנכים ובמיוחד כשהייתי שחקן כדור סל בנבחרת החזקה של ישראל. יחד זכינו בטורנירים ברחבי העולם והדובדבן היה הזכייה במדליית זהב באולימפיאדה שהתקיימה, לפני בעיר ארנהיים 1980 שנה, בשנת 41 שבהולנד. אין יותר מרגש לספורטאי מאשר מעמד זכיה במדליית זהב. מעמד שכולו אומר: "אתה ניצחת ואתה הטוב ביותר מכול המתחרים בעולם", זה כמו לשבת על גג העולם. כמה מרגש היה המעמד, כשמלכת הולנד העניקה לנו את מדליות הזהב צופים 5,000 וברקע מריעים ומרעישים נלהבים ועוד יותר מרגש היה לשמוע את ההמנון שלנו מתנגן ולראות את דגל ישראל מתנופף מעל דגלי העולם. וואו, זו היתה עבורי חוויה לכול החיים אותה לא אשכח לעולם. אחד הדברים שגרמו לי אז חוסר נחת היתה העובדה שסביב למגרש ניצבו מצלמות טלוויזיה וערוצי שידור רבים שהעבירו את השידור לכול העולם ב ורק התקשורת שלנו מישראל LIVE לא היו. כאילו החרימו אותנו. ממש כך הרגשתי. מה זה, לא ספורט? זה לא אותו המנון? לא אותו דגל? מה אנחנו לא שייכים? היתה לנו תחושה קשה מאוד מחוסר היחס אלינו. גם כששבנו לישראל אחרי סיום האולימפיאדה עם המדליות, לא נכחו נציגי תקשורת ולא נציגים מהממסד, שעל פניו במדינה מתוקנת, היו צריכים לקבל את פנינו. היה זה מעמד ממש עצוב וכואב, שלא לומר אפילו מעליב. מי שכן הגיעו, היו כמו תמיד, בני המשפחה שלנו, שהם איתנו בלב ובנשמה. כעבור כמה ימים נערכה פגישה של שחקני הנבחרת וצוות המאמנים ואנשי המקצוע לסיכום המשחקים. כל שחקן דיבר ואמר את אשר על ליבו. כמובן שכולנו היינו בעננים בעקבות ההצלחה הגדולה. את חוסר ההתייחסות אלינו לקחת באופן קשה באופן אישי ואני זוכר שאמרתי לכולם שאיני משלים עם מה שקרה והולך להפוך עולמות כדי שדבר כזה לא יקרה יותר! אני יודע שכול דבר טוב וגדול מתחיל בבן אדם הראשון שנוטל יוזמה הקמתי 1999 ומתחיל וכך היה. בשנת את ארגון נכי ישראל ביחד עם ידידי משה בסעד היקר. למעשה הקמנו את הארגון כדי לשנות את מצבם של הנכים בישראל בכל הקשור להכרה בזכויותיהם, כמו: השוואת זכויות וקצבאות, נגישות, תעסוקה, מתוך כוונה ליישם מטרה חשובה ונעלה ביותר והיא: שילוב האדם עם מוגבלות בחברה. במשך שני עשורים הובלנו מאבקים קשים וארוכים מול הממשלה והממסד למען קידום זכויות הנכים ושילובם בחברה. בכול הזדמנות ובמהלך פגישות שקיימתי, במיוחד בכנסת, העליתי את נושא ספורט הנכים לראש סדר העניינים החשובים שיש לתת עליו את הדעת. במקביל, פעלתי להזמין אישים מפורסמים לחזות במשחקי גמר בכדור סל. כמו: שחקני הכדור סל של מכבי תל אביב שהיו אז בשיאם, מיקי ברקוביץ, מוטי ארואסטי, דורון גמצ'י, אולסי פרי וארל ווליאמס, והמאמנים רלף קליין ז"ל, פיני גרשון ושיבדל לחיים טובים. הגעתם של המפורסמים, הסלב למיניהם, הלך וגדל ופתאום כולם רצו להגיע ולצפות במשחקי הגמר המרתקים של הנכים. המשכתי בפעילותי הנמרצת בנושא ופניתי לערוצי שידור, עליתי לשידורים ברדיו ובטלוויזיה, נפגשתי עם חברי משולחנו של מומו ספורטאים פראלימפיים שלנו- לוחמות ולוחמי החיים, גאים בכם! יו"ר ארגון נכי ישראל ולוחם למען זכויות הנכים והחברה 2021 ספטמבר | תשרי תשפ״ב 20