"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 61 | ספטמבר 2021, תשרי תשפ"ב

צדוק עומסי כך קיבלתי את החיים במתנה! . זה היה ההיריון 1973 יולי השישי של אימא שלי ז"ל. בשעה טובה הגיע זמן לידות 5 הלידה, לאחר מוצלחות. לפני הלידה, הרופאים גילו שאני נמצא לרוחב הרחם ולא לאורכו. הפתרון הטוב ביותר היה לבצע ניתוח קיסרי, אך הרופאים, משום מה, החליטו לבצע לידת ואקום (החלטה שהת גלתה כטע ו ת קריטית). הרופאים ניסו למשוך אותי בעזרת הוואקום, אך בשלב זה, אירעה תקלה: חבל הטבור נקרע והדם הפסיק לזרום אל מוחי. לבסוף הרופאים הצליחו להוציא אותי מרחם אמי: תינוק מקסים קילו (יותר מכל 4 במשקל אח אחר), אך מחוסר הכרה ועם נזק מוחי בלתי הפיך. כמעט חודש ימים, הייתי בקומה בתוך אינקובטור, כאשר כל הזמן הזה, הרופאים מבהירים להוריי המודאגים שסיכויי לצלוח את מאבק החיים הזה הנם קלושים עד אפסיים, ושזה רק עניין של זמן עד שלבי הקטן יפסיק לפעום. במשך כל החודש הזה, דודה שלי (אחות של אבא) הייתה מתקשרת לבית החולים יום אחרי יום ושואלת האם חל שינוי במצבי, אך היא הייתה מקבלת את אותה תשובה: "לצערנו, אין שינוי במצבו, צריך לקוות לטוב!". , כמו בכל 29 - ביום ה יום, דודה שלי התקשרה לבית החולים לברר על מצבי, רק שהפעם ענתה לה אחות חסרת סבלנות וחסרת רגישות אשר אמרה לה את המילים הבאות: "התינוק שלכם מת! אין לכם מה להתקשר יותר! אז תפסיקו לנדנד, בבקשה!" וטרקה את הטלפון בפניה. דודתי ההמומה והנסערת סיפרה לאבי את אשר אירע, והם החליטו לנסוע ביחד לבית החולים ולברר את פשר העניין. נס גדול! התינוק שלכם התעורר והתחיל לבכות! בעודם נכנסים אל מסדרון בית החולים, אבי שומע מאחור מישהו שקורא בשמו בטון אשר היה ברצוני לשתף את קוראי וקוראות המגזין בסיפור לידתי המרתק ו מרגש ובסיומו תובנה מאוד חשובה לחיים. אין זה דבר רגיל לספר על אופן לידתנו באופן אישי. אין ספק חוויה מרגשת בפני עצמה. עוצמתית במיוחד. לידה, בריאה של יצור אנוש, אין דבר מרתק יותר. אבל, עם כל ההתרגשות סביב זה, אנו עצמנו לא חווינו את עצם לידתנו שלנו. אנו חווים את הלידה של אחרים: ילדינו, נכדינו וקרובינו באשר הינם. לכן, תיאור וסיפור לידתו של צדוק עומסי נכתב בכישרון רב אף על פי שהוא כמו כולנו, לא זוכרים את החוויה הזו, היינו בגיל אפס. רק נולדנו, הכיצד אפשר בכלל ליזכור ולחוות? אבל צדוק, בעקבות שמיעת הדברים מהוריו ובני משפחה, ידע ליצור לנו כאן, בכישרון רב סיפור מרגש דרמטי ומרתק עד דמעות. כאילו באמת הוא זוכר את החוויה הזו באופן אישי. שווה קריאה. לא נגעתי. ישראל פרץ, עורך 2021 ספטמבר | תשרי תשפ״ב 94