"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 63 | מאי 2022, אייר תשפ"ב

להיות אדם עם מגבלה פיזית לא פעם טומן בחובו אין סוף אתגרים, א ת ג ר י ם ש כ א פ ק ט הפ רפ ר משפ י ע על המשפח ה ו הסב י בה שעוטפת אותו. חיי בהמשך הדרך, לא פעם הצטלבו על דרך המקרה או שלא במקרה עם אנשים עם מגבלה פיזית כזו או אחרת. אחד הבולטים שבהם שאני גאה להציג: היה להפוך להיות מפעל מוגן, בקרן למפעלי שיקום, עם חברת הקייטרינג שלי. היתה לי הזכות להעסיק עשרות אנשים מוגבלים מעל גיל בעודי יודעת שהעבודה 18 היא קרן האור והסיבה לקום בבוקר עבורם. סיפור חיי האישי, אני מניחה, היה זה שעזר לי להבין את ההתמודדויות והאתגרים המרובים שאדם עם מגבלה פיזית או נפשית מתמודד איתם. המשימות הפשוטות של היומיום כמו להרים ילד בידיים, לזרוק זבל או רק להכין חביתה, פעולות שאנשים ללא מגבלה פיזית, מבצעים מידי יום בטבעיות מוחלטת כאילו זה מובן מאליו בלי לתת לזה מחשבה אחת נוספת, הן עבורם מלחמה יומיומית. אומנם חייתי לצד אדם נכה אבל הייתי עסוקה בעיקר בדלת אמותיי, ועסקתי בעיקר במה שקורה בביתי ומשפחתי. חי יבת לצי י ן שדו וקא ההתמודדות שלו למול אתגרי היומיום היו אלו שלא פעם גרמו לי להביט בו בהערצה והשראה. עד אותו היום בו הייתה לי הזכות לראיין בתוכנית הרדיו השבועית שלי: "החיים זה לא פיקניק, אבל לפעמים כן", את רתם סלע, מאמן פראלימפי לטניס בכיסאות גלגלים. ראיון בו רתם שיתף אותי מדם ליבו על האכזבה הגדולה האישית שלו כשהם חוזרים מתחרויות בעולם, שחקנים מאושרים וגאים שזכו במדליות ובאופן מצער ומפתיע, אפילו דגל ישראל קטן לא חיכה להם בשדה התעופה. לאותם אנשים נפלאים ומעוררי השראה שיש ביכולתם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. רתם לא יכול היה שלא להשוות זאת לקבלת הפנים של השחקנים האולימפיים המצ ו י נ י ם ו ה נהדר י ם שלנו, שללא ספק גם הם ראויים לקבלת פנים ראויה ומרגשת עם נחיתתם כאן בארץ ולעובדה שחלק לא מבוטל מהם הופכים בין לילה לטאלנטים מובילים ברשת, לעומת האנונימיות התמידית של מרבית השחקנים הפראלימפים. רתם הוסיף ואמר בראיון, שאכן היום יש התקדמות ראויה להערכה כמו השוואת גובה המלגות של השחקנים האולימפיים והפראלימפים והכרה רשמית יותר של הספורטאים הפראלימפים באולימפיאדות , אבל הדרך עוד רחוקה מלהיות משביעת רצון, יש עוד עבודה רבה בנושא. מיד הרמתי את הכפפה, בלי באמת להבין מה אני אומרת והצעתי לרתם לעשות יחד פרויקט בו, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ברשת, ננסה לתת כבוד ובמה לשחקנים והמאמנים הפראלימפים יוצאי הדופן של מדינת ישראל. ומאז זה כבר היסטוריה. מאז, אני ורתם מראיינים ומכירים באופן אישי את הספורטאים, על בסיס כמעט שבועי, במטרה ללמוד ולקבל השראה על הדרך העוצמתית שלהם, לאתגר את עצמם לקצה, למול המגבלה הפיזית והמנטלית מצד אחד ומצד שני ללא שום הנחות לתת מאבק אמיתי ומקצועי בפן הספורטיבי. אנשים שמקבלים החלטה אמיצה ונחושה לוותר על ההתקרבנות ולהפוך למגשימים של חלומות לצד האתגרים היומיומיים. אחד המכנים המשותפים לרבים מהם, היא שדווקא הנכות והאתגרים היומיים, הם הכח שדוחף ועוזר להם להתרומם בכל רגע של חולשה. האמת, כשיצאנו למסע, לא הבנתי כמה אני לא יודעת ועד כמה הבעיה היא קשה. הדבר הובן לי במיוחד בעקבות הראיון עם ליהיא בן דויד, לקוית ראיה כבדה מלידה, ראיון מטלטל במיוחד, שעדיין לא נרגעתי ממנו. נחשפתי לאישה צעירה רק , מלאת השראה, 26 בת אמונה בדרך, חריצות ונחישות יוצאות דופן. ליהיא בן דויד, למרות המגבלה הפיזית הקשה שלה, עולה מידי יום על "כשאמרתי 'כן' להצעה להתחתן לאיש שהיה עבורי אהבת חיי באותם הימים, לא באמת הבנתי את המשמעות וההתמודדויות לחיות עם אדם עם נכות קשה ולמרות זאת ממש לא מתחרטת" דר' דקל מברך בבית הנשיא 2022 מאי | אייר תשפ״ב 79