"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 64 | יולי 2022, תמוז תשפ"ב

אימא יש רק אחת! צדוק עומסי צדוק עומסי מכתב לאמי ז"ל / מסמך אישי (מכתב זה נכתב מספר חודשים לאחר מותה, אך הוא רלוונטי גם להיום, ובעצם לכל יום ויום, ורק השורה הראשונה משתנה כל הזמן וחלק מהמכתב מתעדכן...) לאמי האהובה והיקרה! שש עשרה שנים, עשרה חודשים ושלושה ימים (אני סופר כל יום) חלפו מאז נפרדת מהעולם הזה וממני... זו הייתה פרידה פתאומית, ללא כל הכנה מוקדמת, אשר הותירה בי פצע עמוק ופתוח, שעד עכשיו לא הצליח להגליד לחלוטין. אז נכון, הזמן עושה את שלו, החיים חייבים להימשך, הכאב נהיה קהה, אבל הגעגועים והרצון לראותך שוב ולהתכרבל בחום אהבתך מתעצמים מיום ליום ומרגע לרגע, לא מרפים לשנייה ועוטפים אותי בתחושה של חוסר אונים שאיני יכול לתאר. זה נכון שלכל אדם שמאבד את היקר מכל הכאב קשה מנשוא, איני מפקפק בכך לרגע. אובדן הוא אובדן הוא אובדן. אבל אני לא איבדתי רק אותך, אימא, איבדתי חממה, איבדתי קן, איבדתי מעוז של אהבה וחום, איבדתי בעצם כמעט הכול. את זוכרת, אימא? כשנולדתי, הייתה תקלה בלידה, במקום ניתוח קיסרי עשו לך לידת וואקום, ובטעות חבל הטבור נקרע והחמצן לא הגיע לי למוח. איבדתי את ההכרה והייתי צמח, הרופאים הכריזו עלי כמת. אך את אימא, האמנת לאורך כל הדרך, לא הפסקת להזיל דמעות ולהתפלל, ואכן אלוהים שמע את התפילות שלך, ואחרי חודש, פתאום התעוררתי והתחלתי לבכות. קיבלת אותי במתנה. סיפרת לי שאחד הרופאים עדכן אותך שנגרם לי נזק מוחי בלתי הפיך, שאני סובל משיתוק מוחין ושאהיה נכה לכל החיים, ואף אמר לך שהוא יגלה הבנה מלאה אם תחליטי להשאיר אותי בבית החולים ולא לקחת אותי הביתה. את פשוט רצית להחטיף לו סטירה, לא חשבת לרגע לוותר על פרי בטנך שזה עתה קם לתחייה. לקחת אותי הביתה והתחלת איתי במסע ארוך ולא קל. כל אחד אומר שאין כמו אימא שלו – אבל את היית יוצאת דופן, זן נדיר, אימא שלא רואים כל יום. כל אחד אומר שאין כמו אימא שלו, אבל במקרה שלי ושלך, הרבה הודו בפניי שאת, אימא, היית יוצאת דופן, זן נדיר, אימא שלא רואים כל יום. המסירות וההקרבה שטיפלת בי, החום והאהבה שהרעפת עלי כל שנייה שנשמתי, הדאגה התמידית והאמונה שנטעת בי שאני לא שונה מאף אחד, הם אשר השאירו אנשים רבים פעורי פה כלא מאמינים למראה עיניהם. איני יכול לשכוח, אימא, כשנסענו יחד למרכז הספורט לנכים ברמת-גן, הייתי נכנס לשיעורי הספורט, ואת במקום להמתין בחוץ ולנוח, היית רצה לטפל בנכים אחרים. לפעמים ביקשת ממני להמתין כדי שתוכלי לסיים לטפל בנכים האחרים. כל מי שרצה אוזן קשבת או סתם לקבל חיבוק היה יודע שאת הכתובת הנכונה. היית שמה "האימא של כולם", לא רק שלי. את בטח זוכרת את הבחורה הנכה שאיבדה את אימא שלה, איך היא הייתה אומרת לך: "את אימא בשבילי". בתקופה לאחר שנפטרת, הבטתי בפניה של אותה בחורה והם שידרו לי שהיא איבדה "אימא" בפעם השנייה. היית אבדה לעוד המון אנשים. הבחורה הזאת כבר עזבה, אבל זה תמיד יישאר אצלי אחד הזיכרונות החזקים ביותר. אימא, אף אחד לא יכול לשכוח את המשפט הקבוע שיצא לך מהפה: "כל עוד אני חיה, אף יד זרה לא תיגע בבן שלי, אחרי שאני אמות, תעשו מה שאתם רוצים...". גם כאשר בשנים האחרונות היית תשושה ועייפה, לא היית מוכנה לשמוע על מישהי שתחליף אותך בטיפול בי או לפחות תסייע לך במעט. מאז שהלכת, אימא, תוקפת אותי המחשבה שאולי הייתי צריך לשכנע אותך לקחת עזרה ולהקל עלייך, אבל יודע אני שכל מה שעשית למעני, עשית מתוך אהבה כנה ורצון אמיתי, וזה מה שמסלק ממני את רגשי האשמה שלפעמים מבצבצים. את בטח יודעת שיש לי עכשיו מטפל שהחליף אותך בטיפול היומיומי בי, כמובן שזה לא מתקרב לטיפול שלך, אך במצב שנוצר, אני יודע שקיבלתי את המטפל הטוב ביותר. אנשים שואלים אותי: "איך 2022 יולי | תמוז תשפ״ב 40