"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 70 | דצמבר 2023, טבת תשפ"ד

באוקטובר 7 את יום שבת אף אחד מאיתנו לא ישכח. התעוררתי בשש וחצי בבוקר לקול אזעקה באיזור גוש דן, אחרי שעה באה עוד אזעקה. הרגשתי מלחמה באוויר. כמו ביום כיפור, שקט השבת הופר. נצמדנו לחדשות בטלוויזיה, ככל שהשעות עברו זה נהיה רע יותר ויותר. בהתחלה דיברו על כמה הרוגים, אח"כ על מאות ובסוף על אנשים שנלקחו כשבויים לעזה. תרחיש אימים נוראי שקשה לתפוס ולהבין, איך זה קרה לנו, המדינה עם הצבא החזק. אבל זה קרה. שבוע עבר, עדיין לא עיכלתי. גם לא כשראיתי את ההלוויות הקשות של משפחות שלימות, קשה לי היה לקלוט שזה קרה לעם שלנו, שככה פרצו מאות מחבלים במבצע מתוכנן היטב, הגיעו לעוטף עזה, לשדרות ואופקים, והתנהגו במשך שעות כבתוך שלהם. מענים, בוזזים ורוצחים את העם שלי. חודש שלם צפיתי בטלוויזיה, מנסה לעכל את הטראומה הקשה, מכורת מלחמה. מוכת דאגה לחיילים, לפצועים, למשפחות השבויים שאבדו כל כך הרבה. לא יכולתי להתנתק מזה, זה היה בתוכי ועדיין שם. איך אני יכולה להרקיד כשאין בי שמחה? בכל התקופה הזו מועדון הנכים ע"ש ספיבק באיל"ן רמת גן היה סגור. אחרי חודש וקצת המרכז נפתח לפעילות חלקית ואחרי עוד קצת זמן חזר לפעילות מלאה הגם שאין בו ממ"ד, אלא איזורי ביטחון בלבד (תקין לפי פיקוד העורף). חשבתי לעצמי, איך אני יכולה להרקיד כשאין בי שמחה? כשיש אזעקות מדי יום? ובכלל מי יבוא להרקדה, למי יש חשק ומצב רוח לרקוד? והרי עדיין לא הספקנו להתאבל על מתינו ולזהות את כולם... אבל המועדון חזר לפעילות ואני חלק מהפעילות אז חזרנו לקיים את החוגים של המחול השיקומי לצרכים מיוחדים בתוכנית הבוגרים, והרקדות "גלגלדאנס". האמת שלא ידעתי אם אוכל לעמוד בזה ולהרקיד. יש משהו מאוד שמח בהרקדה ואני, לא ידעתי אם יהיו בי את הכוחות להרים עצמי ולשמוח. הגעתי למועדון הספורט, לתכנית הבוגרים לא הגיעו הרבה משתתפים. חלקם מאוד 19:00-21:00 בימי שני בספיבק, משעה רמת גן 123 באיל"ן רמת גן, רחוב רוקח 2023 דצמבר | טבת תשפ״ד 66