"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 72 | יולי 2024, תמוז תשפ"ד

קשה לי להאמין שאני כותבת עוד טור ואנו עדיין בזמן מלחמה. הייתי בטוחה שהיא תסתיים. המצב בארץ רחוק מלהיות טוב. חלק מהאנשים נרצחו בשבעה באוקטובר, חלק מהאנשים חטופים בעזה ואין לדעת אם הם חיים או מתים ועסקה לא נראית באופק. אנשים בצפון ובדרום מפונים מבתיהם, רחוק, לא יודעים מתי יחזרו לביתם. חיים בתלישות נוראית. בכל פעם נודדים ממקום למקום, מחליפים בתי ספר וגנים, מסגרות לא קבועות. אנשים מגויסים לזמן כה רב, רחוק מהבית ומהמשפחה. רחוקים מהעבודה (שכירים צריך למצוא להם מחליף, עצמאים נפגעים בעסק שלהם). התחושה הכללית של חוסר יציבות. אני מרגישה ברת מזל שאין לי ילדים בצבא אבל למרבית חבריי יש בן זוג וילדים מגויסים. אבל יש אנשים שהחיים מעלות ולא 180 שלהם התהפכו ב רואים איך החיים חוזרים למסלולם. אני הפסקתי לצפות בטלוויזיה אחרי חודשיים של צפייה אינטנסיבית בחדשות. המידע עדיין זולג אלי מרשתות חברתיות, מצד אחד אני רוצה לדעת מה קורה במדינה שלי כלכלית חברתית וביטחונית, אני לא יכולה לטמון את הראש בחול. מצד שני, יש הרבה אנשים שאומרים לי שצריך להמשיך בשגרת חיינו, שהצבא נלחם על מנת שלנו תהיה שגרה מבורכת. כלכלה שלא תקרוס. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות... האמנם? 19:00-21:00 בימי שני בספיבק, משעה רמת גן 123 באיל"ן רמת גן, רחוב רוקח לא נפסיק לרקוד בנימה אישית... מאיה גבע שפירא 2024 יולי | תמוז תשפ״ד 46