"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 72 | יולי 2024, תמוז תשפ"ד

בספיבק איל"ן רמת גן הקימו מרחב מוגן נגיש, ואני מקיימת את ההרקדות של גלגלדאנס כסדרן. ההרקדה מעלה את המוראל ומצב הרוח השפוף, יש שיח וקשר בין החברים. אנחנו רוקדים ושמחים אבל לרגע לא שוכחים את המצב, ככה כשקיבלנו את הידיעה אודות עמירם קופר ז"ל שנרצח בשבי חמאס. עמירם ממייסדי קיבוץ ניר עוז שלח יד בכתיבה, ולאחד משיריו "שיבולי פז" חובר ריקוד עם במעגל ואנו רקדנו לזכרו. אנשים הולכים לעבודה, חוגגים שמחות, חלק אפילו נוסע לחו"ל. אני עדיין לא שם. קשה לי לחשוב על יציאה לחו"ל כשארצי נלחמת על קיומה. לפעמים אני מרגישה שחלק אחד בעם מבלה בנעימים ממשיך בחייו כרגיל וחלק שני נשכב על הגדר תחת האלונקה וכל חייו מתהפכים. מרגש לשמוע על יוזמות חברתיות לסיוע למפונים יש יוזמות חברתיות אזרחיות יפות של סיוע למפונים, וזה מרגש לשמוע שבאים אנשי בידור למלונות או אנשים שמגיעים עם חלות לשבת וכו' זה העם הנהדר שלנו, ועל זה אני מסתכלת ומתחזקת, שלאנשים איכפת מאנשים אחרים, שהם נותנים ועוזרים למי שהקרקע נשמטה לרגליו. אבל המלחמה בעוז נמשכת. ואיתה נמשכת תחושת אי הוודאות. המצב המתמשך משפיע על הרוח, מה יהא על רוחם של האנשים? אומרים כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. מקור האמירה הזו הוא של מרקוס טוליוס קיקרו, מדינאי סופר לפנה"ס. 43- ל 106 ונואם רומי שחי בין האמירה המקורית מתייחסת לחוקים: "בזמן מלחמה נאלמים החוקים". אבל לרוב מייחסים את המשפט הזה לרוח האמנות שנאלמת. השירה, הכתיבה, המוזיקה והאמנות בכללה משותקת עקב מצבי מלחמה ורעמי תותחים. והמוזות האם הם באמת שותקות? לא בטוחה. הרבה פעמים דווקא כשאנחנו למטה, הכי למטה, משם עולה היצירתיות וההשראה. מלחמת חרבות ברזל הוציאה אמנות ושירה: נועם צוריאלי "עוד יום בעזה", גיא ויהל "תחזיר אותם הביתה", יונתן ארצי "גיבורים", שלומי שבת "מכתב מיוסי", לירן דנינו "אם מחר אני מת" והשיר החזק של בניה ברבי "בין הנהר והים". הוצגו שש תערוכות שנתנו ביטוי להלך הרוח ולמצב העצוב של ישראל, במוזיאון ינקו דאדא מוצגת תערוכת "קול העם" העוסקת בדימויים של האילמות נוכח ההלם הגדול, וגם תערוכת "צל של צפור חולפת" שנשרפה בבארי וחודשה. בגלריה סדנת אומנות ביבנה, הוזמנו אמנים מרחבי הארץ והעולם להגיב על המצב בישראל. ויש עוד גלריות אמנות בהם באים לידי ביטוי אמירות הכאב, התוגה והתקווה. ביום יום אני מרגישה כמו במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. מצד אחד כל כך שמחתי וירדו לי דמעות התרגשות כשפרסמו אודות שחרור חטופים במבצע ארנון, מצד שני הלב נשבר עם כל "הותר לפרסום". וככה מרגיש לי רוב הימים, תלויה ומתנדנדת במעבר הזה. פסטיבל נובה שהתקיים בפארק הירקון בסוף יוני, אליו הגיעו אנשים רבים לרקוד לצלילי מוזיקת טראנס, לשמוח, לבכות ולקרוא לשחרור החטופים, הציג את האופטימיות הטבועה בעם שלנו. אותנו לא ינצחו בקלות והרוח לא תישבר. נמשיך לרקוד למרות הכול. אסיים בתקווה, שנמגר את אויבינו וארצנו תשקוט לפחות ארבעים שנה. שלכם, מאיה רוקדים בלבן חג שבועות בגלגלדאנס 2024 יולי | תמוז תשפ״ד 47