"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 72 | יולי 2024, תמוז תשפ"ד

לאחרונה יצא לי לטייל באיטליה. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר במדינה, אבל זו הפעם הראשונה מאז שהמצב הבריאותי שלי – אנדומטריוזיס – החמיר ופגע ביכולתי ללכת, לעמוד ואפילו לשבת. בשנים האחרונות למדתי רבות על סטנדרטים של נגישות, וכעת אני לא יכול שלא לשים לב לחוסר הנגישות המשווע של איטליה. איטליה כראי אז מה הבעיה? איטליה לא נגישה, למרות שהיא מעוניינת להיראות אחרת. במדדי נגישות של אירופה היא מדורגת במקום העשירי, אך מניסיוני בטוסקנה, פיזה וונציה, ברור לי שלאיטליה לא מגיע המקום הזה. המסעדות אכן נגישות, אך נחזור לזה בהמשך. למה חשוב לי לדבר על בעיית הנגישות באיטליה? כי היא משקפת בעיות שקיימות גם אצלנו בישראל. כאשר עבדתי בחנות בקניון בארץ, הייתה לנו מדבקה כחולה המראה שהחנות נגישה, אך אף אחד מהעובדים לא ידע להפעיל את האביזרים למכשירי שמיעה. זו בדיוק הבעיה של איטליה וגם שלנו – נגישות על הנייר בלבד. טוסקנה התלולה טוסקנה מורכבת מעיירות קטנות וערים רחוקות זו מזו, והתחבורה העיקרית היא ברכבות. תחנות הרכבת בטוסקנה אינן מתוכננות עבור אנשים עם מוגבלויות – יש בהן מדרגות כך תשרדו טיול באיטליה עם מוגבלות לא נגישה, אבל מהממת: איטליה מציעה נופים מרהיבים ותרבות עשירה, אך מטיילים עם מוגבלויות מתמודדים עם אתגרים משמעותיים בנגישות בתחבורה, באתרים ובשירותים. אמיר שטיין | טיילתי ובדקתי איטליה – ללא נגישות. צילום: אמיר שטיין אחד הגשרים הבודדים בונציה שמונגשים. צילום: אמיר שטיין 2024 יולי | תמוז תשפ״ד 80