"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 74 | דצמבר 2024, כסלו תשפ"ה

"משטרה - שלום"... אין ספק שמשטרת ישראל הוכיחה ומוכיחה שוב ושוב את גבורתם והקרבתם של שוטרי ושוטרות המשרתים במדינה למען ביטחון האזרחים. מזה שנים ולמעשה מאז קום המדינה, שהשוטרים והשוטרות מטפלים בבעיות הכי קשות של החברה הישראלית, שלצערי, מדרדרת ושוברת שיאים מדי יום וזה לא עוצר ולא יודעים מתי זה ייעצר, אם בכלל. די אם נצטרף יום אחד לסיור משטרתי שגרתי כדי להבין שבזכותם אנחנו יכולים איכשהו לישון בלילה רגועים וזאת חרף העובדה שהם זוכים לתנאי שכר מעליבים שמזמן היו צריכים להשתנות. אני משוכנע, שאם היה להם מישהו שיודע להוביל מאבק ציבורי הם היו במקום אחר. חייבים לומר זאת באופן חד משמעי - השוטרים והשוטרות אינם מקבלים שכר הולם לעבודתם המסורה הקשה ולרוב מסוכנת. גם היחס שהם מקבלים אינו מגיע להם והוא אף כפוי טובה ממש. לי יש בקשה משוטרינו היקרים והיקרות, אנא מכם, תנו את דעתכם לעניין המטריד את הציבור והוא – לשון הפניה לאזרח. כוונתי, כשהמשטרה מתקשרת לאזרח והם מזדהים ואומרים: "שלום מדברים מהמשטרה", ואז באופן מיידי האזרח חרד וכבר חושב על גרוע ביותר. או כשהם מזמינים אליהם אזרחים ועד כאן זה בסדר. אבל, תמיד הם מתקשרים ממספר טלפון חסום. בעידן של ימינו בדרך זו הם גורמים לעבריינים לאמץ את 'הרעיון' ומצלצלים לאזרחים תמימים ומציגים עצמם "כשוטרים" והשם ישמור מה שיכול לקרות בהמשך. אני מציע למשטרה לאפשר לנו האזרחים להתקשר לאותו מקור לברר את שמו של השוטר או השוטרת כדי לתת לנו ביטחון שאנחנו באמת מדברים עם מקור נאמן ובכך נגן על אזרחים תמימים שלא יפלו ברשת של הנוכלים והגנבים, שלצערנו הרב, רק מתרבים מיום ליום. טובי בנינו ובנותינו נהרגים למען המולדת קשה לשבת בבית ולצפות בטלוויזיה בבכי קורע לב של המשפחות והחברים שאיבדו את יקיריהם. אבות קוראים קדיש על בניהם, אימהות מספרות על הילד המיוחד שלהן, יש מקרים בהן בן יחיד שרצה להיות קרבי וההורים חתמו לו והוא נהרג. קשה לעכל את העובדה שטובי בנינו ובנותינו נקברים באדמה בחלקות הצבאיות והכל בשביל לאפשר את המשך חיינו וחיי הדורות הבאים במדינה. ואנו שואלים את עצמנו מה בעצם קורה כאן, ואין תשובה. מה שמדיר שינה מעיני זה איך כעבור כמה דקות הכול חולף לנו וממשיכים קדימה כאילו כלום לא קרה. למה אנחנו לא חושבים עליהם ביום יום? ברחוב, בכביש, בסופר, במגרש הכדורגל, בתקשורת ובכלל בחיים. כואב לקום בכל בוקר ולשמוע על המלחמות בקרבנו, בתוכנו, בתקשורת, בשעה שטובי בנינו ובנותינו מקריבים נפשם למעננו וגורמים לנו הרגשה קשה בלב ומחשבות קשות בראש שלא פוסקות לרגע. מי היה מדבר ככה לפני עשרים ושלושים שנה? מי העז לדבר כך? מסכנות המשפחות שמשלמות את מחיר המלחמה, להם זה כבר לא יעבור לעולם. להם נפתח חור בלב ועוד לא קם הרופא או המנתח שיסגור את הפצע המדמם הזה שידמם אצלם בלב עד סוף חייהם. ומה נגיד על הצעירים שנותרו נכים בדרגות שונות וקשות שיישאו על גופם ונפשם את הנכות עם אלף בעיות שאתם הציבור הרחב לא יכול לתאר לעצמו? אני לא מדבר על בעיות כמו חניית נכים ופטור מתור, זה ממש מותרות. אני מדבר על תהליך השיקום הקשה הארוך והכואב. הכולל טיפולים קשים וכואבים, ובכלל להתחיל מעלות 180 – בחיים חדשים השונים ב ממה שחוו קודם. מסלול חיים חדש שבמהלכו כל יום הם נזכרים בימים שלפני הפציעה. על החוויות שהיו להם עד לרגע שהמסוק פינה אותם משטח הקרב לבית החולים. מי שבאמת ליבו נשרף זה ההורים והמשפחה שחשים את המוגבלות וחווים את הקשיים מדי יום. אף אחד לא הכין אותם לזה. את זה לא מלמדים בשום בית ספר ובטח לא בצבא ובסיירות. מה שיכול לרפא ולו במעט את הכאב והייסורים שלהם זה אנחנו החברה הישראלית. כלומר, נחליט שבוחרים דרך חדשה, מעין מסלול חדש. להתקרב מעט האחד לשני, לכבד מעט יותר, להיות קשוב יותר וכן גם מעט לאהוב אחד את השני גם מבלי להכיר אותו. אלו הדברים שיכולים גם לחליף את התרופות הטובות ביותר שעוד לא יוצרו עבור משפחות ההרוגים והפצועים. אז אם אתם שואלים מה עושים? אני לא מורה לכם מה עושים, אך כאחד שמבקר פצועים ולוחם למען זכויות הנכים בהתנדבות כבר עשור שלישי, אני מציע שממחר בבוקר כל אחד שקם בבוקר יעשה מעשה טוב אחד במשך היום ולא משנה מה ולמי. על כולנו מוטלת חובה חברתית למען כל אלה שחירפו את נפשם, לעשות המשטרה חייבת לבצע זיהוי מלא (כולל מספר טלפון) מול האזרחים 2024 דצמבר | כסלו תשפ״ה 21