הנדסת מים

15 מגזין המים הישראלי הנדסת מים טרם יבשה הדיו וכבר למדנו מפרסום נוסף של אורה קורן כי ועדת המכרזים והאצ'יסון למכרז של IDE הממשלתית אישרה שנית את העלייה לגמר של . החברות היו הבעלים של מתקן שורק בתקופת חריגת הכלורידים. 2 שורק שרשרת האירועים בהתנהלות המדינה מעלה שאלות מטרידות. בעוד השר הממונה נאם בוועידת האקלים במדריד והתפאר בפני אומות העולם על הישגי ישראל בתחום הגז וההתפלה, ראוי שכאן בבית נתבקש לכמה סוגיות בעניין ההתפלה (שבאופן לא מפתיע מזכירות את התנהלות המדינה בתחומי הגז). הדבר הראשון הוא התנהלות המדינה בכל הקשור לדיגומים וניטור. מיליוני דפי דיווחים נשלחים, על פי חוק, לרגולטורים ע“י חברות. גם המדינה עצמה עורכת דיגומי פתע ומבצעת ניטור. המידע הזה, ברובו המכריע אינו נבדק, מעובד, מנותח או מוצלב עם מקורות מידע אחרים. ניהול נכון של מסדי נתונים גדולים במערכות מחשוב משוכללות וניתוח מתקדם לאיתור חריגות ומגמות היה מייעל את עבודת הממשלה ומעלה את האפקטיביותשל הפיקוח והאכיפה. במקרה המדובר היה כשל. מי שהתריע על חריגות הייתה חברת מקורות. השאלות המתבקשות הן: מדוע לא זיהתה רשות המים את הבעיה במשך שנה וחצי? כיצד אושרו תשלומים לחברת ההתפלה לאורך תקופה ארוכה מבלי שאיכות המוצר נבדקה? הדבר השני הוא החלטת שר האנרגיה למנות ועדת בדיקה. לגיטימי ואף רצוי להקים צוות תיחקור פנימי לשם למידת האירוע, הפקת לקחים ושיפור. אבל את הבדיקה של האירוע במתקני ההתפלה, כולל את תיפקוד הרגולטור, מתאים היה לבצע באמצעות וועדת בדיקה חיצונית בלתי תלויה. שאלה שלישית היא כיצד מתכנן משרד האנרגיה להשיב את אמון הציבור במי הברז. אירוע איכות מים גורר שינוי התנהגותי של הצרכנים ומביא להפסקת שתיית מי ברז, לפנייה לחלופות ולהכבדה על התקציב המשפחתי. אחוז ) הינו נמוך יחסית למאמץ הלאומי 33%( האוכלוסייה ששותה מי ברז בישראל העצום ולמיליארדי השקלים שמושקעים באבטחת מי השתייה בישראל. סוגיה נוספת ומשמעותית היא הסדר הפיצוי אותו קבע צוות האכיפה הייעודי. פרטי התחשיב אותו אימץ צוות האכיפה טרם פורסמו אך ועדת אדירי הציגה מלש“ח עלות ייצור שנחסכה בגין אי טיפול מספק במים וכן 12 חישוב של מלש“ח. סכומים אלו התבססו כאמור על נתוני 46 המליצה על קנס של דיגום חלקיים. הנתונים המדויקים לגבי רמת ריכוזי הכלורידים במוצא מתקן ההתפלה ביתר שעות היממה וימי השבוע לא פורסמו עדיין לציבור ואף לא ברור שהם בכלל בנמצא. אבל לשם הערכה, נניח באופן שמרני כי המתקן מיליון קוב מים מותפלים בשנה וכי הממוצע היומי של החריגות עמד 150 ייצר אגורות לקוב כפי שקבוע בהסכם 5 מג“ל. לכן, לפי גובה הקנס בסך 40 על מג“ל, סך הקנס בגין חריגה של ריכוזי כלורידים במשך שנה 1 לכל חריגה של מיליון 225- מלש“ח. סכום זה לבדו הינו שווה ערך לכ 450 וחצי צריך להיות מיליון קוב כפי שהוסכם ע“י המדינה. 30 קוב פיצוי ולא נשאלותשתי שאלות: מדוע נקבע הסכם פיצוי כה נמוך? ומדוע נמצאו הגורמים שמעלו באמון המדינה כשירים להשתתף במכרז נוסף? התשובה הקצרה היא שבהינתן מצב של שבי רגולטורי, למדינה אין מרחב תימרון. התלות של המשק במתקני ההתפלה ובמספר יצרנים מצומצם הינה גבוהה, גוברת וידועה הן למדינה והן לזכיינים. תלות זו מצמצת את היכולתשל המדינה להפעיל אכיפה אפקטיבית מרתיעה ולהפעיל סנקציות עד כדי הפסקת ההסכם עם החברות או הטלת איסור השתתפות במכרזים ממשלתיים. בשעה זו של פיגור בהקמת מתקן התפלה נוסף ומצוקה נשקפת למשק המים, נראה שלא נותרה ברירה בידי המדינה והיא הייתה חייבת לאפשר את חזרת שתי החברות שכשלו לזירה. מטריד מאוד. ובכל זאת, איך מונעים את מצב האין ברירה הבא? הכותבת הינה כלכלנית במסגרת משאבי טבע וחקלאות, הייתה המדענית הראשית לשעבר במשרד להגנתהסביבה ולאחרונה כתבה חוות דעת כלכלית- סביבתית עבור תביעה ייצוגית שהוגשה בנושא חריגות בכלורידים. המאמר פורסם במקור בעיתון “דה מרקר“. תלות המשק במתקני התפלה גוברת. תלות זו מצמצת את היכולת של המדינה להפעיל אכיפה אפקטיבית מרתיעה ולהפעיל סנקציות עד כדי הפסקת ההסכם עם החברות או הטלת איסור השתתפות במכרזים ממשלתיים