הנדסת מים

38 מגזין המים הישראלי הנדסת מים בין האתגרים שנותרו: העדר יעדי שיקום מפורטים ואופרטיביים לכל הנחלים; היעדר קריטריונים ומדדים ברורים להערכת יעילות ומועילות פעולות השיקום; השתנות סדרי העדיפות של המשרד להגנת הסביבה ודעיכת פעילות המנהלות רואיינו נציגים של המנהלה הארצית והמנהלות האזוריות, רשויות נחל ורשויות ניקוז, הגנ“ס, קק“ל, החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים (רט“ג), משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רשות המים, רשויות מקומיות ועוד. הקמת המנהלה לשיקום נחלים בישראל בעשורים האחרונים רווחת במדינות העולם התפיסה שניהול אגני אינטגרטיבי, המתבסס על הסדרים ומנגנונים וולונטריים, ומגובה במעורבות אקטיבית של הרגולטור, היא זו המתאימה להתמודדות עם האתגר המורכב של הסדרה, שיקום ושימור של נחלים. גם בישראל ניכרתמגמהשל שינוי פרדיגמה והבשלה של הגישה האגנית. אם בעבר נחשבו הנחלים למשאב שיש לתפוס את מי מעיינותיו ולהשתמש בו כמובל ניקוז, בשלושת העשורים האחרונים מעמיקה ההבנה שנחלים הם מערכות אקולוגיות חיוניות ומורכבות, ששיקומן ושימורן כרוכים בשילוב פעולות רבות ומתמשכות, במגוון רחב של תחומים ובקנה מידה אגני. עם זאת, סמכויות הטיפול בכל הנוגע לנחלים נותרו מפוצלות בין מגוון חוקים וגופים, והן מאופיינות בחפיפה ובחוסר איזון: הגנ“ס ( המשרד להגנת הסביבה) לקח על עצמו את “שיקום הנחלים“, אולם שיקום המים, הפעולה החשובה ביותר, הוא בסמכות רשות המים הכפופה למשרד האנרגיה, ואילו ביצוע העבודות הוא בעיקר בידי רשויות הניקוז הכפופות למשרד החקלאות. גם למשרדי ממשלה נוספים – הבריאות והאוצר (מינהל התכנון) יש סמכויות ואינטרסים בתחומים הרלוונטיים. בזירה זו פועלים גם גורמים כמו רשות הטבע והגנים(רט“ג) הקרן הקיימת, רשות מקרקעי ישראל (רמ“י), רשויות השלטון המקומי וגופים סביבתיים חוץ-ממסדיים, כשבין הגורמים השונים לא שוררים בהכרח הסכמה ותיאום, וכל אחד מונע על ידי האינטרסים שלו. לנוכח האמור לעיל, ומתוך הבנה שרק עבודה מתואמת ומשותפת עשויה , עלה רעיון בהגנ“ס להקים גוף ניהולי, 90- להניב תוצאות, בראשית שנות ה שיאגד את בעלי העניין הרלוונטיים בשיקום נחלים וישתית את פעילותו על שיתוף פעולה וולונטרי, שאינו מעוגן בחוק ובהנחיות מחייבות. הכוונה הייתה ליצור גוף בעל מבנה ודפוסי פעולה גמישים, ללא סמכויות וללא יכולת אכיפה. זאת בהתבסס על ההנחותשגוף שכזה שלא יוסיף רובד מוסדי מכביד, לא יהיה כבול במגבלות סטטוטוריות ומרחביות, לא ייתפס כאיום על גורמי הסמכות הקיימים, ויקל על שיתופי פעולה בין בעלי העניין השונים. משכך, ניתן יהיה להקימו מהר יותר ולקדם באופן יעיל יותר את שיקומם של הנחלים. על עקרונות רעיון זה הוקמה “המנהלה הארצית לשיקום נחלים“ בשיתוף עם קק“ל וגורמים נוספים, ממשלתיים ולא ממשלתיים, בעלי נגיעה לנחלים, ביניהם: רשות המים (משרד התשתיות), רשות הניקוז (אגף הניקוז ושימור קרקע במשרד החקלאות ופיתוח הכפר), רשות שמורות הטבע ורשות הגנים לגוף אחד – רט“ג), רמ“י, החברה הממשלתית 1998- הלאומיים (שאוחדו ב לתיירות (החמ“ת) ובהמשך - נציגי אגפים אחרים במשרד התיירות, מינהל התכנון (בעבר תחת משרד הפנים וכיום תחת משרד האוצר), משרד הבינוי והשיכון, החברה למשק וכלכלה, ארגון המועצות האזוריות, המכון לחקר שמירת טבע, האקדמיה (אוניברסיטת תל אביב), ואנשי מקצוע מתחומי תכנון רלוונטיים לשיקום נחלים. מלכתחילה הוחלט שהגנ“ס יהיה הגורם המקצועי המרכז והמוביל בעוד שקק“ל הייתה אמורה להיות הגורם המממן והמבצע הראשי. המנהלה הארצית נועדה להפעיל פורום מנהלי וכן צוות היגוי תכנון, ולפעול לקידום השיקום באמצעות מנהלות אזוריות. פעילות המנהלות לשיקום נחלים המטרות של מנהלות הנחל האזוריות היו אמורות להיגזר מאלה שהגדירה לעצמה המנהלה הארצית, תוך התמקדות בנחל ספציפי או בקטע ממנו. גם הרכב המנהלות האזוריות היה אמור להיות “תמונת ראי“ של המנהלה הארצית, תוך דגש על שיתוף נציגים של בעלי עניין, כמו רשויות מקומיות, חקלאים, וגופים סביבתיים לא-ממשלתיים, ותוך מתן במה לציבור ויצירת “שולחן עגול“ לדיונים בנושאים הנוגעים לנחל ולסביבתו. המנהלות האזוריות היו אמורות לפעול בראשות הרשויות המקומיות שבתחומן עובר הנחל, והיו מעוניינות להירתם לתהליך, ובמשולב עם רשויות הניקוז ורשויות הנחלים. בפועל, לא תמיד התקיימה מתכונת הפעולה שהוצעה על ידי מנהלת הנחלים הארצית. בחלק מהנחלים הוקמו ופעלו מנהלות אזוריות קבועות (כמו למשל, בנחל אלכסנדר) ובחלק מהנחלים, המנהלות פעלו לסירוגין (כמו למשל, בנחל חדרה). היו גם מנהלות אזוריות שהוקמו לצורך ביצוע תפקידים מתמשכים מוגדרים, כגון תפעול ותחזוקה (כמו למשל בעמק המעיינות), והיו מנהלות אזוריות שהוקמו אד-הוק לפרויקט מסוים (כמו למשל, בעמק המעיינות, בחוף כרמל, ובשורק) והן תיפקדו למעשה כוועדות היגוי. לעתים, פעילותן של המנהלות שהוקמו אד-הוק דעכה עם השלמתו או התמשכות אי ביצועו של פרויקט, או עם גמר התקציב שהוקצה לו. המנהלות האזוריות, הנחשבות לפעילות יותר, והיחידות הפועלות ברציפות מעת הקמתן, הן ירדן דרומי, אלכסנדר, ציפורי ומקורות הירדן. מנהלות אלו התאפיינו במעורבות משמעותית של נציגי ציבור ובעלי עניין, בבניית נחל ציפורי