הנדסת מים

39 מגזין המים הישראלי הנדסת מים הסכמות ובשיתופי פעולה פוריים. הצלחה יחסית זו ניתן לייחס, במידה רבה, למאפייניהם האישיים של העומדים בראשות המנהלות, שבלטו בכריזמה וביכולת הובלה וגיוס תקציב. במהלך השנים, חלו שינויים ניכרים במידת העניין, המעורבות והמוכנות לממן פרויקטים לשיקום נחלים בקרב הגורמים השונים שהשתתפו במנהלות. כך למשל, חמ“ת, שבשנים הראשונות הייתה פעילה ומעורבת בתכנון ובתקצוב של פרוייקטי שיקוםשיזמו המנהלות, יצאה כמעט לחלוטין מהפעילות לקראת . גם קק“ל, שבמשך למעלה מעשור הייתה מעורבת באופן 90- סוף שנות ה אינטנסיבי בתקצוב ובביצוע פעולות שיקום, צמצמה מאוד את מעורבותה . לעומתן, רט“ג הגבירה מאוד את 2000- מאמצע העשור הראשון של שנות ה מעורבותה במנהלות האזוריות בשנים אלו. כך גם רמ“י, שמממנת כיום חלק גדול מהפרויקטים באמצעות הקרן לשמירת שטחים פתוחים. , הוסמכו רשויות הניקוז כרשויות נחל, לפי צו רשויות 2000- במהלך שנות ה נחלים ומעיינות, והפכו לגורם הפעיל והדומיננטי בקבלה ויישום של החלטות בנושא השיקום. הצו מבטא, אמנם, ניסיון לקדם תפיסת ניהול אגני סביבתית- מערכתית של מקורות מים ושל נחלים, אולם תפקידיהן של רשויות הניקוז מוגדרים בו בצורה רחבה וכוללנית המותירה להן חופש פעולה נרחב. לפיכך, התייחסותה של רשות ניקוז לסוגיות אקולוגיות-סביבתיות תלויה, במידה רבה, ברצונם הטוב של אנשיה. עם השתנות סדר היום הציבורי ועקב תחלופה תכופה של שרים, הלך וירד מקומו של נושא שיקום הנחלים בסדר העדיפויות של הגנ“ס. בעשור האחרון מגמה זו השתקפה בהצטמצמות ניכרת של התקציבים שיועדו לנושא, כמו גם בדעיכה מתמשכת בפעילות של המנהלה הארצית. במקביל, גם רשות המים הפגינה עניין הולך ופוחת בנושא, אם כי המשיכה להיותמעורבת בהכנת תוכניות מים ובהקצאות מים לנחלים. הישגים ואתגרים בפעילות המנהלות לשיקום נחלים במהלך השנים, השקיעו המשרד להגנ“ס וגורמים נוספים (בעיקר קק“ל ורט“ג) מאות מיליוני ש“ח בפרויקטים רבים לשיקום נחלים. בנוסף, השקיעה המדינה מיליארדי ש“ח בבניית מתקני טיפול והולכת שפכים, ובייעול הניצול של קולחים - מהלכים המהווים תנאי הכרחי לשיפור איכות המים המוזרמים לנחלים. אולם, חרף ההשקעות הכבדות והעשייה הענפה, ולמרות הניסיונות לאגד את הגופים השונים ברשויות ובמנהלות נחלים, עדיין אין בישראל אפילו נחל אחד ששוקם לכל אורכו ובכל מרכיביו. מצב זה מצביע על קיומם של אתגרים מורכבים שטרם נפתרו. הישגיהן העיקריים של המנהלות לשיקום נחלים, כמו גם גורמי הקושי העיקריים בפעולתן, ניתנים לסיווג למספר מישורים, כמפורט להלן: במישור הרגולטורי, ההישג העיקרי הוא שלמרבית הנחלים הוכנו תוכניות אב, שהתוו כיוון לשיקומם, ועדיין משמשות כבסיס לתכנון. האתגרים העיקריים הם היעדר בסיס סטטוטורי לפעילות המנהלות; היעדר תוכנית אב ארצית כוללת לשיקום נחלים; וחוסר ייזום מצד הגנ“ס לתכנון מתארי של רצועות נחלים. משכך, רשויות הניקוז יוזמות את עיקר פרוייקטי השיקום על-פי שיקוליהן וסדרי העדיפויות שלהן. במישור הניהולי-ארגוני-פוליטי, הישגן העיקרי של המנהלות בהיותן מעין “שוברות קרח“ שהשפיעו על מסגרת ארגונית רחבה – הן הצליחו ליצר שולחן לחשיבה וסיעור מוחות, לשמיעת מגוון דעות, לחשיפה לידע, להיוועצות ולשת“פ תכנוני וביצועי בין מגוון רחב של גורמים, וסייעו בהטמעת התפיסה השיקומית בקרבם. האתגרים העיקריים הם עיגון בלתי מספק של המבט האגני, המערכתי והמשולב הנדרש למיקוד מאמצי הגורמים השונים למעגלי פעולה אפקטיביים; פיצול סמכויות ותחומי אחריות; שונות רבה בהפנמה של חשיבות השיקום; היעדר יעדי שיקום מפורטים ואופרטיביים לכל הנחלים; היעדר קריטריונים ומדדים ברורים להערכת יעילות ומועילות פעולות השיקום; השתנות סדרי העדיפות של הגנ“ס; ודעיכת פעילות המנהלות. במישור הפרסונאלי, ההישג העיקרי הוא הפנמה טובה יחסית של התפיסה האקו-הידרולוגית בקרב חלק ממנכ“לי רשויות הניקוז. האתגרים העיקריים הם תלות רבה בסדרי העדיפות המשתנים של הגנ“ס ושל ראשי הרשויות המקומיות שבתחומן עובר הנחל, בעניין והתקציב של מנהלי רשויות הניקוז, וביכולות והאוריינטציה של אנשי המקצוע במנהלות. במישור הביצועי-תפעולי, ההישגים העיקריים הם שחלקי נחל רבים שינו את פניהם לטובה והונגשו לציבור. האתגרים העיקריים הם שטרם שוקם נחל כלשהו במלואו; איכות המים הזורמת בנחלים עדיין ירודה; אירועי הזיהום תדירים; הזיהום חוצה הגבולות נמשך; השיקום מתמקד בפיתוח נופי; מרבית פעולות הניקוז אינן מתחשבות כראוי בשיקולים אקולוגיים; הגנ“ס תלוי בגורמים אחרים בביצוע השיקום; והיקף הפעילות הצטמצם מאוד. במישור הכלכלי-מימוני ההישגים העיקריים הם התקציבים הניכרים שגויסו בעבר מקק“ל והחמ“ת והתקציבים המתקבלים בשנים האחרונות מהקרן לשטחים פתוחים. האתגרים העיקריים הם היעדר ביטחון תקציבי; היעדר סמכויות ליצירת מקורות מימון קבועים; הצטמצמות מקורות המימון; והיעדר תקציב לתחזוקה, לעדכון וקידום תוכניות, לחינוך והסברה, ול“תחזוקת“ המנהלות עצמן. במישור התחזוקתי, ההישג העיקרי הוא יצירת בסיס נתונים מתעדכן על עומסי זיהום בנחלים. האתגרים המרכזיים הם היעדר עקרונות תחזוקה “שיקומיים“ שיחייבו את רשויות הניקוז; וונדליזם רב; היעדר תוכנית רב- שנתית לתחזוקת נחל כלשהו; תחזוקה מועטה בהיעדר תקציב; ומימוש בלתי מספק של סמכויות תחזוקה שיש לגורמים כמו רשות המים ומשרד החקלאות. לסיכום, המערכת התחיקתית המורכבת, פיצול הסמכויות, השונות בסדרי העדיפות וביכולות האישיות והיישומיות בין הגורמים הנדרשים לשיקום נחלים ותחזוקתם, והתקציב המצומצם והבלתי יציב, מציבים קשיים מהותיים בפני מנהלות הנחלים ומעמידים בסימן שאלה את מתכונת פעילותן. במצב הנוכחי נראה, כי חלום שיקום הנחלים בישראל עוד רחוק מלהתממש. עם השתנות סדר היום הציבורי ועקב תחלופה תכופה של שרים, הלך וירד מקומו של נושא שיקום הנחלים בסדר העדיפויות של הגנ“ס. בעשור האחרון מגמה זו השתקפה בהצטמצמות ניכרת של התקציבים שיועדו לנושא, כמו גם בדעיכה מתמשכת בפעילות של המנהלה הארצית