שביעי

29 | 27.10.17 | ל' חשון תשע"ח | 278 גליון שביעי א י ך אתה נ ו הג ? המרכז לציונות דתית שנהלמדינתישראל 70 מציין maale.org. il מאמרים ושעורים ביהדות באתר החדש של מעלה המרכז לציונות דתית ……… לכל אדם יש פסוק ולמה דווקא • מדוע חשוב לומר בכל יום פסוק המתחיל ומסתיים באותיות השם שלנו? ביאורים בנושא מנהגי ישראל מאת מגידי מעלה • בתפילת שמונה עשרה? הרב פרופ' ג'פרי וולף האור שבדור // פעמיים אמר הקב"ה לאברהם אבינו - 'לך לך.' פעם בתחילת פרשתנו (בר' יב, א) ופעם בפרשת העקידה (כב, ב). בשני המקרים אין ד' מגלה לו את היעד אליו הוא שולחו. רש"י, ברגישותו, הסביר איך יכול היה אברהם לדעת מתי הגיע למקום מבוקשו. בצאתו מאור כשדים (או אולי חרן) רש"י מסביר שכל 'מסעיו הנגבה ללכת...לצד ירושלים' (פס' ט). בפרשת העקידה, מלמד רש"י (ע"פ המדרש) שאברהם גילה את המקום המיועד כש'ראה ענן קשור על ההר' (כב, ד). בשניהם, אברהם הגיע ליעדו לא ע"י כלי ניווט רגילים (דוגמת מפה, מצפן או ווייז), אלא באמצעות הרגישות הדתית בה ניחן, שדחפה אותו לכיוון ירושלים ושאפשרה לו לראות ענן ששני נעריו לא היו מסוגלים לראות. בניו ובנותיו של אברהם אבינו ירשו ממנו את אותה הרגישות. הם מחוברים למציאות מעבר למוחשי. זוהי מציאות נומינוסית (במונחים של רודולף אוטו), בה מורגשת נוכחות הא-ל וקיום הקדושה עם כוחה הממגנט. חוויית מציאות סמויה זו היא על-רציונליות - אבל לא פחות אמתית מהעולם הנמדד במידה ובמשורה. מנגד, תרבות המערב (בה למארקס ולפרויד השפעה מכרעת), מכלכלת את כל ענייניה וערכיה לפי המציאות החומרית בלבד. היא מכחישה את העולם הנומינוסי ומגייסת את כל האמצעים למלחמה בעולם נומינוסי זה. אולם, על אף כל מאמציה, בעשורים האחרונים מתחזקת זיקת העם היושב בציון לעולם הסמוי: לקב"ה, ליהדות ולקדושה. מספר האנשים המקדישים זמן להעשרת עולמם היהודי הולך וגדל משנה לשנה. לפני עשרים שנה, התפתחות זו לא היתה עולה לרבים מאיתנו על הדעת. מתברר שכשרונו הסגולי של אברהם אבינו להבחין בענן הקשור על ההר, חי וקיים אצל צאצאיו. הרב ג'פרי וולף הוא מגיד שיעור קבוע ברשת שו"ת של 'מעלה' ברשת ש"ת של 'מעלה' ישנו מנהג מעניין, לומר בסוף 'אלוקי נצור' פסוק שמכיל את שמו של המת ד פלל או רומז לו, בהיותו מתחיל באות הראשונה של השם ומסתיים באחרונה. למשל אני, יעקב, נוהג לומר את הפסוק: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב'. והרי מקור המנהג: "טוב לאמר פסוק... קודם יהיו לר ד צון, המתחיל בשמו ומסיים בשמו" (כף החיים או"ח, סו"ס קכ"ב וכן בערוך השולחן שם). מקור לכך מצא האדר"ת (עולת ראיה א עמוד רצב) בדברי רש"י על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו,ט): "מכאן, שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו... שמו, התו ד רה מצילתו מגיהינום". בהקשר זה מופיעים בקיצור השל"ה דברים מופלאים: "...הרשעים אינן יודעים שמם בקבר, ומכין אותם מכות אכזריות, ומי שאומר בחייו כל יום פסוק אחד המתחיל בתחילת אות משמו וסיים בסוף אות משמו ...היא סגולה שלא לשכוח שמו... ויאמר אותו בש ד מונה עשרה, קודם יהיו לרצון בסוף התפילה". מהי חשיבות העניין? מדוע שאשכח שמי וכיצד דווקא הזכרתו ב'אלוקי נצור' תמנע ספרו של דב רוזן, המציע פסוק לכל שם זאת? ראשית נטמיע את דברי ה'זרע קודש' (מובאים בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים אות צ'). "...כי השם של אדם רומז על בחינת חיותו...". ה'חפץ חיים' מבאר פעמים רבות, כי מדובר בחוק טבע. ישנן דרכים רבות לאדם לפגוע בזולתו, ולשון הרע הינה הפחותה שבהם. כאשר אדם דובר לשון הרע על רעהו, הרי הוא מטביע בו רוע מסוים, ומונע ממנו לממש את נפשו בטהרתה. אם כן, כדי לפצות את הנפגע, מעבירים זכויות מן הדובר אל הנפגע, ועבירות עושות דרכן בכיוון ההפוך... (שמירת הלשון חלק ב' - הערות פרק ח'). כאשר אדם שאומר על רעהו לשון הרע עומד בדין בעולם הבא, הוא מנסה להכחיש קשר לחטא הרשום על שמו, אולם הוא שוכח את שמו, מהותו, כשם שפגע בציפור נפשו של רעהו. עם ציטוט הפסוק, המתפלל "יתבונן איך להזהר מחטא הלשון כדי שלא ישונה שמו האמיתי. ...לזה יעצו לומר הפסוק אחר אלהי נצור לשוני מרע" • (שם). הרב יעקב פלג הוא מגיד שעור קבוע