שביעי

איור: אלחנן בן אורי 24.11.17 | ו' כסליו תשע"ח | 282 גליון שביעי | 20 יוני רוטנברג רק לא ליפול ברשת הארשת מכל צד באביזרימ מאביזרימ שונימ, אמ זה זו דמות כזאת שמייצבת את כרסה שלייקע אופנתי המעטר את שתי חזיתות הפרופיל שלו ומצטלב בגבריות מאחורי גבו, ואמ זו חגורה עלובה ודחויה, זועקת לעזרה ומאיימת להתפקע, מתאוננת שה בו אותה מתפקידה כפ י לבוד של וכות ירושלימ. יש לו כר ויש לו אמירה לגביה, הוא מטפח אותה באביזריו כי הוא מאמינ בה, הוא רואה בה תכלית ו מל טטו כאחד. ככ שמעתי אותו מתרברב בפני עב בשר אחר, כזה שלמרבה החרפה נלחמ בעודפיו, שברשותו או פ נדיר של חמישימ שלייקע בכל הגוונימ וה גנונות. מה ראה אותו האיש, מה יש בה בכר ו זו. כר ו שלו היא ימנ לנייע , ימנ להתנהגות יהודית שורשית, התנערות מוחלטת מהארצישראליות הלופתת את הציבור שלנו, שכל ככ ולד מכל ענינ שרוח ישראל בא נגעה בו. מה לנו מדגימ את ההתרחקות הנוראה הזו יותר מהצלחתה המ חררת של ה דרה 'שטי ל'. כולמ מחייכימ בהנאה מרובה מאמרותיו היידישאיות המתגלגלות על הלשונ של שולמ, מחקימ בעילגות את דחיקת ה"נו נו" המפור מת שלו. והלא האב ורד זועק - משמ אתמ יונקימ את אלו?! הלא ככ היה בא שלנו מצקצק, ככ בתינו ליהגה, זו התרבות עליה גדלנו מבית, לא מ'שטי ל'! אז אותו יהודי אוחז ביהדותו, ואפ עולה במעלותיה בהרבה על חיקויו של דובל'ה גליקמנ. וכאנ רוצה אני לשתפכמ ביהדות מצלצלת וממלאת לשד חיימ זו, שעניינ הכר שהזכרנו הוא חלק ת ס נ כ ת י ב ת ו י ש ע מ