שביעי

39 | 22.12.17 | ד' טבת תשע"ח | 286 גיליון שביעי דמ ואש ותמרות ערבית של מוצאי יומ כיפור. תמהתי והשתוממתי כשעה אחת )הזמנ הכולל דק' שיחה של הרב(, 50 + דק' תפילה 10 : של תפילת ערבית של שבת כאנ, על פי החישוב עד שהגיעה עת הקדיש יתומ. או אז, פצח אותו חזנ, שאינו רגיל בקדישימ בשאר ימות השנה, בקדיש יתומ חגיגי שהדהד ועלה על קדישי יתומי 'חיבת הערינג'. הבנתי, אכנ נגזרה גזרה, השבוע חל היארצייט של אותו יהודי, אחפש לי מניינ אחר לתפילת השחר. נו, וכי בגלל שגמרתי אומר בלבי לתור אחר מניינ אחר אתמ חושבימ לכמ שאעשה זאת? לא ולא! בבוקר שבת, על אפמ ושפממ של כל ה לתה ושמנה של 'חיבת הערינג', הצגתי את פני בבית הכנ ת, ללא חת ומורא. זה לא הזיז לאפ אחד שמ, אמ שאלתמ. אכ לימוד חשוב למדתי באותה תפילה בדיני המ ורת היהודית, באיזו דבקות יש לאחוז בה. אחרי שחדל מלהתעלל באזורימ המופקדימ על ההנאה ממוזיקה במוחותיהמ של כלל המתפללימ, זינק אותו יארצייטער כנשוכ נחש על הגבאי האומלל, ותלש את אזניו )זה מנהג ידידות אצלהמ( בדרישה שיעלה אותו למפטיר. לא נחה עליו דעתו, עד שדרש גמ מי שברכ מיוחד לכבוד היארצייט. אל דאגה, הגבאי לא נזקק לאלתר כאנ איזה מי שברכ - קהילת 'חיבת הערינג' למודת היארצייטימ כבר תיקנה ברכה מיוחדת לאותמ טרחנימ. אה, וב ופה - כאנ נוהגימ ליחד שיר מתאימ לכל וג מי שברכ – פצחו כל הקהל בשירת 'כי לא במותו יקח הכל'. אכ ירד זה מהבמה, וכל הקהל הקיפוהו כחבילי זמורות. זה מברכו 'שתזכה לעוד שנימ רבות', שונאו מפטיר 'כנ ירבו', והבעל-מבינ מתמה 'לא ידעתי בכלל שנולד לכמ יארצייט'. שמעתי - כמו שנוהגימ למלוצ - 'מאחורי הפרגוד', את אחד מגדולי השפמימ של 'חיבת הע רינג' ב וד שיח שרפי קודש עמ ידיד אחר. אותו שפמ, שנדמה כי תמיד הוא בגופית אבא מכה ומכנ י חאקי קצרצרימ, אפילו כאשר הוא בחליפה ועניבה, עבר באותו בוקר של חול לפני התיבה - נחשו לרגל מה. אכ רגע אחד לפני שאמשיכ ואשזור את שאירע באותו בוקר אזכרה חגיגי, ברצוני להכביר כמה מילימ באשר לאותו שפמ מעורר השתאות והערכה. אותו שפמ הוד קדומימ נ וכ עליו. זוכרימ אתמ, ידידיי, שבהיותנו קטנימ ומתרוצצימ במעברי בית הכנ ת, תמיד היה לופתנו בכח וצובט את לחיינו מינ בא כזה, שהציבור מכנהו באופנ לא מו בר ' בא נחמד'. ואז, כשהיינו מרימימ את ראשינו אל על לה תכל בפני רשע, היה מתגלה לפנינו בכ אדיר של שפמ שצילתו מרובה מחמתו. לא פנימ ולא תואר, רק שפמ ושפמ, הפושע הנאלח מכ ה את פניו למניעת הפללה. אמ כנ, ב ד'חיבת הערינג' זה הוא הטיפו הקלא י של ה' בא נחמד' השנוא עלינו כל ככ, עוד מהתקופה ששימוש בכח בלתי ביר לצורכ התקרבות לילדימ היה המיינ טרימ החינוכי. הנה אדגימ את פלוניותו ב יפור קטנ שהתרחש מאחורי גבי. בנו, שהוא ב בפני עצמו, ישב לידו והיה מתמה: אבא, מדוע אינכ מחלק וכריות כמנהגמ של מחצית מזקני 'חיבת הערינג', הלא ב נחמד אתה? ציחקק ה ב ציחקוק מתייהר, וענה תשובה ניצחת: אני? אינני זקוק לכל מיני וכריות וקשקושימ בשביל לשבות את לב הילדימ, המ מתימ עלי! עודנו מדבר עמו, והנה עלתה בידו להוכיח את דבריו תוכ זמנ אמירת 'שלומ עליכ מורי ורבי'. ילד קטנ ותמימ התהלכ לו בוהה ותולה עיניו בחלל החדר, לא מודע כלל להיותו טרפ לשיניו של אותו ב נחמד. 'הי הופ!' הוא נוהמ ותולש את הילד בזרועו, 'עכשיו לא תברח לשומ מקומ'. הילד מתפתל ומשתנק, קורא לאביו בקול דקדק, ומחייכ בעל כרחו מכח דגדוגיו הפולשניימ של ה ב. הנה בני, הוא מנציח את האב ורד, ראה כמה אוהבימ אותי הילדימ.  נחזור לאותו בוקר במחיצת ה ב בגופיה. אחרי שגמר להלאותנו בחזנות כמיטב המ ורת בת פילה, בעליה לתורה ובאזכרת מילינ כש פר התורה בחיקו, חזר הוא מרוצה עד מאוד למקומו. מה זה מרוצה, הריציונ עלה על גדותיו וצבע את שפמו בגוונימ ששלטו בו עוד לפני שלושימ שנה. תוכ שהוא מקפל את תפיליו, הוא חיפש לו איזה טרפ קל, אדמ אומלל בפוטנציה, שיהינ לשוחח עמו ולשמוע את אשר בפיו. אני, על אפ קרבתי הגיאוגרפית, לא באתי כמובנ בחשבונ, אכ חיש קל הוא מצא טרפ, בהיות מקומו חולש על דלת היציאה. זופצ'לה, הוא קורא לו בצהלה. משומ מה, בימימ שאמנה לא היתה רק שמ של מ מטריד, נהגו להעניק כינוי משונה לכל חבר. אתה לא יודע מה זה, הוא ממתיק לו בטונ של טרחה מעושה, יש לי היומ ארבעה יארצייטימ! אבי, אבא של אשתי, אחיו, והדוד שלו שלפני המלחמה נעלמ בבויברו ק, אבל אז אימו מצאה מ מכימ... ועוד בליל של מילימ שחצו את אונות מוחי מבלי להותיר רושמ. ה תכלתי בפלא הזה, בשמחה המתפרצת שאפילו כללי הטק לא מצליחימ לה תירה, בווי קי פטישימ ועוגת החנק שהביא הלה כדי לפתוח את הבוקר בטוב, בזיק התקווה המנצנצ בעיני קשישי 'חיבת הערינג' - יומ יבוא, וניקבר כאנ באדמת הטרשימ מאחורי המו כ, וגמ ביומ פקודת שנתנו ישתו ווי קי, יזייפו ויעשו מי שברכ...