שביעי

25 | 26.01.18 | י' שבט תשע"ח | 291 גיליון שביעי הרופא אמר שרזיאל נפטר, וכולם מסביב התחילו לבכות. ”רזיאל התקשר ואמר לי ’אני אוהב אותך, השיחה האחרונה: ”נכנסתי לחדר, אמרתי ’שמע ישראל' ופתאום ההשלמה: • ירו בי'" השבת הראשונה: • הבנתי מה זה ’במותם ציוו לנו את החיים'" • ”הילדים שרו ולא הצלחתי להצטרף, אבל זה יחזור לאט לאט" ”הייתי מצפה שנתניהו יבוא או לפחות והעתיד בחוות גלעד: אוספת את השברים אחרי הירצחו יעל שבח • יבקש סליחה" של בעלה, הרב רזיאל שבח הי"ד את יעל שבח הכרתי עוד כשהיתה יעל קובי, ילדה קופצנית ושמחה מכפר בא. שש שנימ למדנו יחד באולפנת 'אמנה' בעיר, התגוררנו יחד באותו החדר, ומעולמ לא ראיתי אותה בוכה או נעצבת. תמיד היא היתה בצד המחזק וה וחפ, זו שמרוממת את כולנו בחיוכ התמימ והמתוק שלה. היא זו שוויתרה והכריזה בתחילת שנת הלימודימ שתישנ במיטה הנפתחת שכולנו לא רצינו. גמ כנערה, תמיד שמה את הצרכימ של כולמ לפניה. כזה היה גמ אהובה, הרב רזיאל שבח הי"ד, החצי השני שלה, שחייו נלקחו ,60 באכזריות בידי חוליית מרצחימ על כביש מטרימ פורימ מביתמ בחוות גלעד. כששמענו על הפיגוע פיללנו: רק לא הבעל של יעל, רק לא הבעל של יעל... אבל זה היה הבעל של יעל. בשבועיימ האחרונימ היא הפכה לאייטמ. עמ יומ הל ווייתו של רזיאל וביקור התנחומימ בשבעה, חזרתי אליה השבוע, תוכ שהיא מנ ה לייצר שגרה חדשה עבור ששת ילדיה. ישבנו לשי חת נפש, שחנ"ש, כמו בימימ ההמ. יעל דיברה ו יפרה. דוקה, עצובה, אבודה, אבל חזקה כמו תמיד. הרוחות יבבו. בעוד היא מדברת, ההרימ העוטפימ את השלווה המדומה של חוות גלעד מחו דמעה. רק אני לא עיכלתי, לא קלטתי, לא הבנתי נעמי מלאכי צילום: // הילה ניסן פרידמן