שביעי

02.02.18 | י"ז שבט תשע"ח | 292 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר אני לא מקנאה בנוער של אפילו בזמנימ בהמ אני נקראתי היום. 'נוער' )לא אחשופ מ פר, אבל כמעט שנות דור( זה היה מאתגר במיוחד. זוכ רימ? התקופה האיומה הזאת, שהורמונימ משתלטימ על כל פינה מוכרת בתודעה והופכימ אותכ ליצור קצת מעורער. הכי גרוע זה שאנחנו לא ממש מבינימ מה קורה לכ, ואמ ומתי זה יעבור. נו יפ למשוואה הזאת את הצורכ לבחונ מחדש את כל מה שההורימ שלי מאמינימ בו כדי למצוא במה אני מאמינ, ואת תחו שת החשיבות העצמית המנופחת וח רת הפרופורציה שגורמת לכ להרגיש שאתה כל יכול, וזה כבר מתכונ לשיגעונ. בעצמ תיארתי פה תהליכ של כל בני הנוער באשר המ - ללא קשר לדת, גזע, מינ, זמנ או מקומ. אבל איכ זה להיות נער כיומ? זה לא וד שכולנו מבולבלימ מאוד. העולמ מלא בדמיונות וב רטימ, התקשורת הדיגיטלית הפכה את הקערה על פיה, כולנו מכורימ ולאפ אחד מאיתנו אינ מושג איכ כל זה יגמר. והכי גרוע זה שחינה של התורה ר - כבר לא מגניב להיראות דתי, אפ אחד לא מעריכ אמו נה פשוטה, ואמונת החכמימ מידרדרת עד שהיא כבר על פ תהומ. הטוב והרע התבלבלו, והעולמ מלא בשקר בתחפו שת של אמת ולהפכ, ובתוכ כל התיאור הקודר הזה אנחנו משתדלימ לגדל ילדימ ובעיקר את עצמנו. זו לא חוכמה לצקצק בלשונ ולומר 'אוי, איכ הנוער מידרדר'. היי, תתעוררו, לא רק הנוער מידר דר. כולנו באותה הקלחת. כמות הכדו רימ הפ יכיאטריימ שנרשמימ, ובהמ גמ הריטלינ, מרקיעה שחקימ. אז מה אנחנו רוצימ מהנוער? ובעיקר, למה ולמי אנחנו ממשיכימ להשוות אותו? בתור חילונית בגיל ההתבג־ המרד שלי התבטא בככ שלחצתי רות, על דוושת הגז וביקשתי להתבגר מוקדמ מדי )כלומר, לפי אמת המידה של מה שהורי חשבו(. לא היה לי צורכ באישור על מעשי. עשיתי מה שחשבתי שאני מ פיק בוגרת לעשות. ככ כולנו עשי נו, ובאמת התבגרנו מהר יותר. יש מצב כבר יכולתי לעשות וי על 24 שעד גיל רשימה ארוכה ומרדנית, ולעבור לחיות חיימ שקטימ ורגילימ. אבל הנוער הדתי אינו מבקש רק לה תבגר מהר יותר. האופציה לככ קיימת וזמינה בכל מכשיר קטנ שנמצא בכי שלו. הוא מורד בדרכ של הוריו - בדת. בתור חוזרת בתשובה, הפתיע אותי משומ מה לגלות את זה. חשבתי לתומי שהדת נשארה מחוצ למערכת היח ימ בינ הורה לילד, היא עמ בורא עולמ. הוא זה שציווה אותנו, לא ההורימ. ובכל זאת, נטיית הנוער היא לקמט ולבדוק את הגבולות דווקא שמ - חצאית קצרה יותר, כיפימ בינ בנות ובנימ, לקומ מאוחר לתפילה. לפעמימ גמ יותר, אני יודעת. אני לא מזלזלת בחשיבות קיומ ההלכה, אני יודעת כמה זה חשוב, ולראיה: בחרתי בככ ואני עדיינ ממשיכה לבחור. אבל אני מרד נעורים כבר לא מגניב להיראות דתי, הטוב והרע התבלבלו, העולם מלא בשקר בתחפושת של אמת ולהפך, ובתוך כל זה אנחנו משתדלים לגדל ילדים. זו לא חוכמה לצקצק בלשון ולומר 'אוי, איך הנוער מידרדר'. היי, תתעוררו, כולנו באותה הקלחת חושבת שחייבימ לחשב את כל הנתונימ בציפיות שלנו לגבי הנוער. אנחנו תחת מלחמה מתמדת: החשיפה למידע והרצונ להיות עדכניימ, ההשפעה של תרבות המערב שכילתה כמעט כל חלקה טובה אפילו ביהדות שלנו - כל זה משפיע על כולנו, ובוודאי גמ על ילדינו שנמצאימ גמ ככה בתקופה מאוד מבלבלת בחייהמ. ודאי שאינ להקל ראש ולאפשר להמ לחצות כל גבול, אבל בינינו ובינ עצמנו אפשר להיות אמיתיימ, להודות שגמ אנחנו פגו מימ, לדרוש קודמ כל מעצמנו, להבינ את ה יטואציה, לאהוב אותמ עד בלי די ולא להפ יק להזכיר לעצמנו ולהמ ש"לכל זמנ ועת לכל חפצ תחת השמיימ. עת ללדת ועת למות. עת לטעת ועת לעקור נטוע", ועת להיות בנ נוער קצת חצופ ומרדני. • עדיפ עכשיו מאשר אחר ככ. shutterstock צילום: