שביעי

09.02.18 | כ"ד שבט תשע"ח | 293 גיליון שביעי | 34 אני עדיינ לא יכול לנכ לעצמי את התואר ’דובר השפה'". יפור ההצלחה שלו מעורר הש ראה. הוא גדל במשפחה קשת יומ, שאמצעיה היו דלימ גמ לעומת שכניה בוואדי אבו ג'מיל שבביירות. הוריו חינכו אותו, את אחותו הבכורה ואת שלושת אחיו הקטנימ שהלימודימ מעל לכל, וככ התנהל גמ מ לול חייו הידוע מראש. ”מעולמ לא הרגשנו שח ר לנו דבר", נזכר משה. ”אבא שלי היה וכנ של מכונות שכפול ואמא הייתה מורה לצרפתית עד שה פ יקה לעבוד. המ תמיד היו אומרימ לנו שאמ נהפוכ לאנשימ משכילימ, אנחנו נהיה שווימ כמו כולמ, ונו כל לשאופ להגיע הכי רחוק שאפ שר. זה כי ה על כל הפער הכלכלי שעמד נגדנו. לא בלנו מעולמ מרג שי נחיתות כלשהמ, והתחומ הלימודי והחינוכי תמיד היה אצלי בראש דר העדיפויות". כיצד נראו חייו של ילד יהודי  בלב ביירות? ”ידענו כל הזמנ שאנחנו יהודימ ולכנ אנחנו שונימ, אבל למעט הע רות פה ושמ לא פגנו התנכלויות כלשהנ. היה לנו בית פר משלנו, שבו לימדו אותנו על בניית הארצ והציונות, ודקלמנו שירימ בעברית. להגיד לכ שתמיד שאפנו לעלות לישראל? זה לא ממש הע יק אות נו. הייתה לנו ילדות טובה ויציבה, וזה היה הבית שלנו. אחרי מלחמת ששת הימימ משהו השתנה. ראינו איכ משפחות יהודיות מתחילות אט אט לעזוב, ואחי ואני באנו לאבא שלי וביקשנו ממנו שייתנ לנו לנ וע לי שראל. הוא לא הגיב. ”אחרי חודשיימ, חזרנו מבית ה פר וראינו בבית אדמ ערבי שמ תובב עמ אבא ומדבר איתו. אחרי שהוא הלכ שאלנו מה קורה, ואבא אמר ’חשבתי על מה שאמרתמ, ואתמ צודקימ. אינ לכמ עתיד פה. כולנו עולימ לארצ'. כל ככ שמחתי, המחשבה שאנחנו עוברימ לגור בארצ שלנו, ועוד שכל המשפחה נשארת יחד, הייתה מרגשת. שמרנו על זה ב וד, ולערבימ שראו את התכונה אצלנו ושאלו, אמרנו שאנחנו נו עימ לבקר קרובי משפחה בברזיל". 14 אני מניח שההשתלבות בגיל  במדינה זרה לא הייתה פשוטה. ”תראה, הטלוויזיות החלו להיכנ , וגמ 50- ללבנונ כבר ב ופ שנות ה לנו היה מקלט שלקחנו איתנו, אז כשהגענו לישראל וראו את זה, כולמ חשבו בהתחלה שאנחנו עשי רימ. בעיה של שפה לא הייתה לי, כי ילד יהודי בלבנונ מדבר בשלוש שפות שונות באותו משפט - ערבית מתובלת בעברית וצרפתית. יומ אחרי שעלינו כבר הלכתי למכולת לקנות משהו, ואנשימ לא האמינו שאני כל ככ חדש כאנ. ”אבל מעבר לזה היה קשה מאוד. זה היה הלמ תרבות. אמ בלבנונ הייתי מתויג כיהודי, אז הילדימ בכיתה שלי בבת ימ קראו לי ’ערבי'. לא היינו מוכנימ למה שגילינו כאנ: אצלנו היח למבוגרימ היה אחר, ודמיינו לעצמנו שחיי היהודימ כאנ המ כמו אצלנו. לא כולמ בלבנונ היו דתיימ, אבל גמ מי שנ ע לקולנוע בשבת, בא בבוקר לבית הכנ ת ועשה קידוש בבית. פה גילינו את החילוניות, וזה בהחלט לא היה דבר רגיל עבורנו". היו רגעימ שבהמ הצטערתמ על  המעבר? ”לא, ממש לא. ידענו שאלה קשיי התאקלמות והמ יעברו. בשכונת רמת הנשיא שבה התגוררנו היו עוד הרבה יהודימ מלבנונ, ככ שלא הרגשנו לבד. מהר מאוד יגלתי לעצמי מבטא יש ראלי, ואחרי שנתיימ הפכתי למדריכ בבני עקיבא. הקמנו ניפ חדש, ובמשכ ארבע שנימ, גמ אחרי שכבר התגיי תי לצבא, הייתי המרכז שלו. כשעזבתי, הביאו מישהי שלמדה שנתיימ מתחתיי בתיכונ כדי שתחליפ אותי. זו הייתה אשתי לעתיד, מירה. הדרכתי אותה איכ להיכנ לתפקיד, ומאז ועד היומ אנחנו מדריכימ זה את זו". ”חבל לי על הארץ הזאת" בחיל 8200 זעפרני התגיי ליחידת המודיעינ, ולאחר שחרורו הפכ למו רה לערבית. הנ יקה שלו לא נעצרה, הוא כבר הפכ למנהל בית 25 ובגיל ילד יהודי בלבנון מדבר ערבית מתובלת בעברית וצרפתית, אבל ספגתי הלם תרבות בארץ. לא כולם אצלנו היו דתיים, אבל גם מי שנסע לקולנוע בשבת בא בבוקר לבית הכנסת ועשה קידוש בבית. פה גילינו את החילוניוּת 60- תהילים בלבנון למען ישראל. זעפרני )מסומן בעיגול( בבית הספר היהודי בביירות, בשנות ה סגירת מעגל. בטקס בשגרירות צרפת, לצד אמו רוזט )מימין( ומורתו רינה