שביעי

39 | 09.02.18 | כ"ד שבט תשע"ח | 293 גיליון שביעי לאיש תרבות כמוני לתפו לרגע או שניימ את הראש במחווה של צער. ככ או ככ, החזנ הנמרצ לא המתינ לגושפנקא שלי, ופצח ב'לכו נרננה' שגרמ לחלק מ ויימ בקהל לשמוע בקולו ואכנ ללכת למניינ השכנ. נחמה פורתא, אמרתי לעצמי, נחמה פורתא היא שלכל הפחות זכיתי לה ב לצידו של חובב חז נות גדול כזה, שלא עצר כח לה תיר מעיניי את התלהבותו הבלתי מ וייגת. שמא נוכל להעביר יחד ביקורת על קוצו של יוד שיעקמ החזנ, או על קט טרופה הרמונית מוצא פי המקהלה. נו, מעז יצא מתוק. עוד אני משתעשע במילות הביקורת המחוכמות שאשטח בפניו, וכבר אני שומע אותו דוחק בשכנו מנ העבר השני: "נו, כמה זמנ? הבאת נר ובשמימ שנעשה כאנ גמ הבדלה?". אני מביט בו ומשתוממ. הלא לפני רגע התפקע ללא מצרימ, ובטרמ אמר החזנ 'ארבעימ שנה אקוט בדור' הוא כבר מייחל ל יומ המאורע. לקחתי לי כמה רגעימ כדי לחשוב על העניינ הזה, עד שהגיעה התובנה - אנשי השפמ מייחלימ לשבת החזנות, כדי שיוכלו לשבת ב פ ל האחורי ולרטונ על התארכות התפילה. אודה ואבוש, שברוח ה פ לימ האחוריימ אחזתי גמ אני לעצמי את אומנות הרטינה, והגדלתי לקבול עוד יותר ממה שקבל שכני. חיברתי רטינה לקבילה, וקבילה לתלונה, ותלונה לתואנה, עד שירדתי ל ופ דעתו של המזגזג שלצידי. זה אכנ כיפ גדול להתלוננ על חזנימ, ליצור את הרושמ שמנגינותיהמ לא עושות עליכ רושמ, להיות המגניב של הכיתה שרוצה ל יימ מה שיותר מהר. קצרו של דבר, מעז אכנ יצא מתוק. אכ אינ שמחה בלא צער עד שתבנה ותכוננ עיר הקודש. מאחורינו, אני וידידי הקרוב עמו התיידדתי זה עתה, ישב חובב חזנות אמיתי. כלומר, לא זה החובב חזנות על מנת להקניט, אלא חובב חזנות מצד מה שהיא חזנות. כה חובב הוא את החזנות, עד שלא נתנ הוא פתחונ פה לחזנ ומקהלתו. ברמ עד כאנ לא הייתי אומר צער, שכנ אינ ראוי לקרות צער לכל עניינ פעוט שאינו כפי טעמכ. אמ כנ, מה צער נצטערתי. שאותו חובב לא מבעיא שקולו אינו נעימ, אלא שקולו פשוט אינו. צרידות מופלאה מקיפה את כל מיתרי גרונו הניחר, ואפ על פי כנ מצווח הוא בכל כוחו. העולה בידו, הוא מינ קול צפרדעי שאיננו קול אכ גמ איננו שקט, וטורד הוא את אזני ה ובבימ טרדה שקשה לתאר. וככ דר התפילה במחיצתו של החובב. הגיעו החזנ ומקהלתו ל'המכבה את הנר', פוצח הלה מלא גרונו בשירה אדירה ומבלבל את הקול השני בראשונ, את הבריטונ בטנור ואת דעתו של הגבאי בדעתו של החזנ. מחלו על קטע זה, ודלגו אל 'רזא דשבת'. החזנ צידד את הפיגורה לכיוונ הטרדנ בצידוד שלא משתמע לשני פנימ, ורק אחרי כנ התיר למנצח לפתוח בתנועות המגוחכות. אכנ היו שניה או שתיימ של שקט מופתי, אכ מיד הקרקור הצפרדעי החל מטרטר בחללו של אולמ כבראשונה. צידדו כל העמ אל הטרדנ במבט חמור בר, והוא לעומתמ בפרצופ מתנצל. אכנ, ניכר עליו שעשה מאמצ לבלומ את פיו, אכ מיתרי קולו ה וררימ לא נענו לו.  בבית הכנ ת, הקורות אותנו קורות, ונדמה שחללו של בית כנ ת הוא שם אנחנו יושבים, חללו של העולמ כולו. אכ אינ זה אמת, אינ זה אמת. באותה שעה שאנחנו מתענגימ ומתענימ בערבוביא בבית הכנ ת, בחוצ יושב לו אדמ שהנאתו לא קטנה משלנו. יש לומר, שגדולה היא בהרבה. אותו יהודי, נצחנ מטבעו, התפלל במניינ המהיר - מחצית השעה וגמרנו. אמור מעתה, בטח בשעה זו, בה מ יימ החזנ לזמר 'אדונ עולמ', כבר נפלה עליו שינה ב פת ביתו, כשגיליונ העיתונ שנח על פניו מתנועע כנגד כל נשימה ונשימה שמפליט. אז לא, לחלוטינ לא. אותו נצחנ יימ את תפילת הבזק שלו לפני כשעתיימ, ומאז הוא ממתינ ב בלנות אינ קצ בקרנ הרחוב ה מוכה לבית הכנ ת החזני. ממתינ הוא, אותו נצחנ, לאותו רגע נכ פ בו יצאו כל העמ מבית הכנ ת בתומ שעתיימ של טרטורימ, ויחזרו לביתמ לאימ ורוטנימ. ואז, ממש אז, ישווה הוא לעצמו הליכה תמית לח לוטינ, כאילו ממש במקרה עבר כאנ ב ביבה, ויטיח בהמ את משפט המחצ: "אוהו, רק עכשיו יימתמ?! אנחנו יימנו כבר לפני שעתיימ!". אלו רק תשע מילימ, מ פר פעוט בהשוואה לכמות שאנו מוציאימ בכל יומ, אכ עונג של שנה שלמה כמו בהנ. כשמ שהרוטנ מצפה בקוצר רוח לשבת החזנות כדי לרטונ, באותה מידה ואפ יותר, ממתינ הנצחנ לאותה שבת. זהו, לאחר ההטחה המוצלחת הוא ישוב לביתו ללחומ את לחמו, שמח וטוב לב במיוחד. ובינ אלו ואלו יושב אני, שבאמת מחבב במידה לא מבוטלת את הנעימות טעונות המ ורת האלו, ומעכל לאיטי ששבתות החזנות איננ הזמנ ליהנות מיצירה מוצלחת. על כנ שינ תי את יישומונ היוטיוב שבנייד, והפליילי טימ המובילימ בחשבוני שייכימ לקו ביצקי והלפגוט. ככ, בקולי קולות ובגאווה גדולה, אני שוטפ כלימ ומ דר את הבית לקול רעידות קולו השמימיות של הלפגוט המבצע את 'זכרנו לחיימ'. אבוי, אשתי מגיעה, איפה הנחתי את האזניות לכל הרוחות.