שביעי

30.03.18 | י"ד בניסן תשע"ח | 300 גיליון שביעי | 16 שר ו ן ר ו ט ר גרנו ביישוב חילוני למהדרין במשכ שמונה שנימ. כנ, היה בית כנ ת, ואפילו יפה ומפואר, אבל המתפללימ בו בקושי גרו מניינ והיו רובמ מבוגרימ ללא ילדימ. שלושה ילדימ נולדו לי שמ, ביישוב הציורי והמק ימ ובפי ת האד מה ששכרנו בקומבינה בכלומ כ פ. שמ עשינו את שנותינו הראשונות כזוג צעיר עמ תינוקת. המקומ יפק לי את כל צר כיי- הרחק מהעיר שבה לא רציתי לגדל ילדימ, אבל מ פיק קרוב כדי לפגוש את החברות והמשפחה. מבודד מ פיק בכדי ל פק לנו את הפרטיות שביקשנו ועמ זאת נגיש, מרווח ומזמינ לארח את כל החבר'ה. כשילדתי השנייה נולדה ביומ שבת, התחלנו לשמור שבת. זה הגיע אחרי שנימ רבות של 'רגל פה רגל שמ'- שמ ענו, הבנו, ידענו ואפילו האמנו- אבל לא מימשנו. ערב אחד, כשהיא הייתה בת שלושה חודשימ, חזרתי מהרצאה בתל אביב וברדיו נשמע קולו של מטיפ מה וג שמכווצ לכ את הלב. בדרכ כלל נמנעתי משמיעה של הטפות מו ר ותו כחה, כבר היינו מקורבימ לרבי נחמנ מבר לב ולעצותיו המכילות הרבה אהבת ה'. רק אחר ככ, כשכבר שריר האמונה היה מפותח, זכינו גמ ליראה. אותו רב צעק ברדיו בקול חמור שמי שאינו שומר שבת אינו נחשב יהודי. האמירה הזאת צרבה לי בנשמה. איכ יכול להיות שאיני יהודיה אמ אני כל ככ אוהבת את ה'? אמ אני מאמינה בו? שעונ החול נגמר כבר מזמנ, הבנתי, ואת דוחה את הבל תי נמנע. חזרתי הביתה וביקשתי מבע לי שנתחיל לשמור שבת. הבנתי שהגיע כבר הזמנ לעשות את הצעד, ויפה שעה אחת קודמ. ניצלנו שבת-חתנ של חבר בשביל לנ ות לשמור את השבת הראשונה שלנו. צלחנו אותה בקלות ומאז ועד היומ אנו שומרימ את השבת, ברוכ השמ. הייתי רוצה לכתוב שמהתחלה השבת הרעיפה עלינו שפע של טוב, שזכינו למעינ עולמ הבא, אבל לצערי הדברימ היו שונימ, אפילו ממש להפכ. השבתות של השנימ הבאות באותו יישוב היו יוט מתמשכ עבורי. היינו ממש מבודדימ חברתית, ללא גירויימ חיצוניימ וללא חברה של ילדימ שישחקו עמ ילדיי. הרגשתי בכלא, בצינוק, וככל שהילדימ גדלו וצורכיהמ התרבו, ככ הרגשתי שהכל נופל עליי. הייתי בודדה, ללא חברה לשוחח איתה בגינת השעשועימ בה ביקרתי בקביעות. כשהייתי בהריונ הרביעי הרגש תי שאיני יכולה להישאר במקומ ההוא עוד רגע אחד. נזקקתי לעזרה, לתמי כה, לשיחה עמ חברה שהיא במצב דומה לשלי. חיפשתי לעבור דירה, אבל בתק ציב שהיה לנו הכל היה כל ככ יקר, קטנ ומוזנח. הרגשתי שאני בכלוב של זהב. "אני לא יולדת כאן עוד ילד!", אמרתי לבעלי ולקדוש ברוכ הוא. לא אכפת לי לגור בדירת מטר על מטר, אני חייבת לצאת מפה עכשיו". זעקתי זעקה גדולה וביקשתי ישועה. ואכנ, ממש כמו בלידה שיש את הרגע הזה שאת מרגי שה שאת עומדת למות, ומיד אחר ככ יציאת מצרים שלי אני חייבת לצאת מפה עכשיו", זעקתי זעקה גדולה. ואכן, ממש כמו בלידה, ברגע שהרגשתי שעברתי את הגבול שלי, הקדוש ברוך הוא פתח לי את הדרך לצאת התינוק יוצא והכל חולפ באחת ושמ חת הישועה מציפה אותכ, ככ גמ קרה ביציאת מצרימ שלי. ברגע שהרגשתי שעברתי את ה פ, את הגבול שלי, הק דוש ברוכ הוא פתח לי את הדרכ לצאת. העניינימ התגלגלו במהרה ומצאתי מקומ מק ימ, במיקומ מצוינ ועמ פי ת אדמה. המחיר של הבית היה יקר, אבל ה' הכל יכול, ידר לנו הנחה משמעותית שה תאימה לתקציב שלנו. המעבר היה לא קל, כולמ חששו מאוד, אבל אני הייתי עיקשת ו' חבתי' את כולמ אחריי. היומ אני יכולה לומר שהגענו למנוחה ול נחלה - ישוב שומר שבת, שכנות שהנ ממש חברות, אנשימ מלאי ח ד ונתינה מקיפימ אותנו, וכל אחד מצא את הנישה שלו והחברימ שלו. זה לא שהכל מוש למ, אבל כשאני הולכת בשבת באמצע הכביש ואומרת לעוברי האורח הלבושימ כולמ בלבנ 'שבת שלומ' או 'חג שמח' • זאת ממש בחינת גאולה. shutterstock איור: