שביעי

20.04.18 | ה' באייר תשע"ח | 302 גיליון שביעי | 10 שר ו ן ר ו ט ר לא נהגתי להשתתף בטקסי 4 כשהייתי בחורה צעי יום הזיכרון יבה + רה, אני מודה. לא הרגשתי שיש לי יונ + מוצדקת, כי ברוכ ה' לא עמדתי בני הנורא של לאבד אדמ אהוב במלחמה או בפיגוע איבה )ופליז פליז ה', שלעולמ 4 יותר כולנו לא נעמוד בככ(. את יומ הזי רטימ על + כרונ נהגתי להעביר בצפייה ב מלחמות וגיבורי ישראל, ובעיקר לאגור 4 ערה. יומ העצ + כוחות ביומ שלפני ה מאות היה שנימ רבות בחיי 'פול פאוור, 4 נו שאוור' או במילימ אחרות: היומ הע ביותר בשנה, כשתרנו בוואנ גדול + מו את הארצ לאורכה ולרוחבה, פחות בקטע פטריוטי ויותר בקטע כלכלי. באותמ ימימ עבדתי בהפקה של ברי חרופ והיו לנו כמה וכמה הופעות + פ לכמות ההופעות + בלילה אחד. בנו גמ התעריפ לכל הופעה היה גבוה יותר )ברי הוא אדמ מאוד נדיב שאוהב לפרגנ לעובדימ שלו(, וככ יצא שאמנמ הזענו לא מעט אבל גמ עשינו שכר של חודש טיקה של ההפקה + בלילה אחד. הלוגי הייתה מאוד מורכבת - היינו חייבימ פיק להגיע + לעמוד בזמנימ בכדי לה לכל הבמות. עשינו קילומטרז'ימ רבימ, 4 וכשהגענו נזרקנו מהרכב החשוכ והש קט הישר לבמה המוארת ולקהל המריע בעוז. חמישה שירימ - וככ הלאה לבמה 4 הבאה. זה היה בהחלט מתיש, אבל כשמ בל ואפילו כיפ. + שלמימ לכ כראוי הכל נ 4 כיומ, שנימ רבות אחרי, יש לי צבי טה קטנה בלב בכל ערב עצמאות כשאני 4 תובבת עמ ילדיי בבמות ואני מתגע + מ געת לטירופ, לתגמול וגמ קצת מקנאה. כנראה שבגלל זה אני לא ממש אוהבת את ערב יומ העצמאות ואת כל הבלאגנ ביבו. היומ, כשאני לא מהצד + שנהיה 4 המרוויח, זה נראה לי ממש מוגזמ להש ימ בהופעות + פי משלמי המי + קיע את כ הללו, אבל אני מבינה שכנראה יש לזה וימימ. מצידי הייתי + הצדקה במובנימ מ שמחה לראות במות נפרדות בהנ נשימ מופיעות לפני נשימ, אולי כדי לתקנ את האפליה, ואולי בכדי להחזיר לי קצת את מה שהיה ואיננו. לפני כארבע בערב יום הזיכרון שנימ, כשרק עברנו למושב דתי לאומי, התכוננתי כמו תמיד להעביר ערב שקט בביתי. "מה, את לא באה למועדונ?", 4 שאלה שכנתי המתוקה. "למה?" הת " היא ענתה. "אני לא + פלאתי, "לטק פר לא + ימ, מאז בית ה + של טק + טיפו 4 נו + נכחתי, זה לא בשבילי", עניתי ב ית לי. "כדאי לכ" היא + ביות הטיפו 4 אמרה, "אנחנו מכבדימ את נופלי המו שב שלנו". גמ הבנות שלי הפצירו בי שהנ רוצות לבוא. "זה לא איזה בילוי" 4 יתי לה + עניתי, "זה עצוב ומדכא", ני ניא אותנ מתוכ הרצונ התמידי של אמא לשמור על בועת הילדות נקייה ממכאוב. 4 "אנחנו נעמוד בזה" הבטיחו. וככ מצא תי את עצמי צועדת אל רחבת הדשא מאחורי המועדונ, לראשונה מזה שנימ, פטריוטיות טהורה הכנסת, הרגשתי תחושה כמו של קדושת יום כיפור בבית כשאף אחד לא מעז להדיר את רגליו. באותו רגע התמלאתי הערכה וחשתי, אולי לראשונה, ציוניות מהי יומ הזכרונ. המושב היה שקט + לטק וריק והתפדחתי, כי חשבתי שאהיה שמ כמעט לבדי עמ הילדות. כשהגעתי מעט ת. + באיחור נדהמתי, ממש נפלה לי הל לא האמנתי למראה עיני להמונ שהתאגד על הדשא. היה נדמה לי כאילו היו שמ כולמ - לא משנה אמ אתה שוכר, או ותיק, בחבורה הזאת או באחרת, הייתה נוכחות מלאה. לרגע הרגשתי תחושה כמו של קדושת ת, כשאפ אחד לא + יומ כיפור בבית הכנ 4 מעז להדיר את רגליו. באותו רגע התמ 4 לאתי הערכה לציבור הזה, שלעומת המ קומ שאני באתי ממנו )מדינת תל-אביב המנותקת( הוא כל ככ מחובר, אכפתי, מכבד ואוהב ישראל. חזיתי בפטריוטיות 4 ממניעימ טהורימ, והרגשתי, אולי לרא • שונה, ציוניות מהי. 90 צילום: הדס פרוש, פלאש