שביעי

45 | 27.04.18 | י"ב באייר תשע"ח | 303 גיליון שביעי בצעדימ מדודימ, נחושימ, צעד שומר ה פ של הגמוניית השפמ אל עבר הבחור המדיח. כל גלי הקול באולמ בית הכנ ת הישנ התמ רו להולכת צלילי פ יעותיו המדודות, צליל נחוש של נדלי עור כבדות הפוגשות רצפות שיש עתיקות. חציית בית הכנ ת, שנעשית כלאחר יד בימימ כתיקונמ, נדמתה באותמ רגעימ כאורכת נצח. כתומ המ ע המתוח, כשעיני כל נשואות אליו, ניגש ר' דוד פויער אל הבחור העלוב, שראשו עוד היה מונח על ידו השמאלית כפי הנהוג ב'נפילת אפיימ'. משעה שהניח את ראשו בתפילה, נדדו מחשבותיו של בנ הישיבה הטהור אל מחוזות אחרימ, כנהוג. הוא הגה בדייט שה תיימ לא מכבר, וני ה להבינ אמ הוא אכנ חש איזה ניד של נצנוצ של הרגשה, או ששוב יצר הקמצנות מנ ה לשטות בו שהנ יעה הארוכה לא היתה לחינמ. מחשבתו הפליגה בלא שמצ של התערבות רציונלית מצידו, וכבר הבליחו לדמיונו תמונות של שמלת כלה ומלצר ששואל אמ מושט או מעורב ירושלמי. "קומ!!!", צרח עליו קול מר כשופר, שלא דמה לקול אימו ואפילו לא לזה של המשגיח בישיבה. הבחור החולמני והמ כנ זינק ממקומ מושבו אמה אחת או שתיימ, מתקשה להבינ היכנ הוא ולאנ נעלמה חליפת החתנ המחוייטת שלבלש אכ לפני רגע. ר' דוד פויער הנחוש לא התכוונ לעשות ויתורימ בנושא חמור כזה, הגמ שאפילו הוא הבחינ בבהלה מעוררת הרחמימ על פניו של העלמ הרכ. שפמו היה זקור, מאיימ לדקור את הבחור המחוצפ דקירות הגונות בפלג גופו העליונ. טרמ התעשת הבחור, והצרחות התחדשו. "כאנ לא אומרימ תחנונ, אתה שומע?! זה המנהג פה ואתה לא תשנה!". בנ הישיבה הטהור ני ה לדפדפ בדעתו בלוח השנה, ולא הצליח להעלות איזה חג או מועד שחל באותו יומ. ככ או ככ, חש הוא את קדושתו של מנהג ישראל מבצבצת מבינ מילותיו של ה ב הלא נחמד, חש הוא את הדבקות ומ ירות הנפש של ר' דוד, שללא פק היה מוכנ להשליכ את חייו מנגד ולהגנ על המנהג. 'אמ ככ הוא', הרהר בליבו הלמדני, 'יש לשער שמנהג זה י ודתו בהררי קודש, ויש לי לבטל דעתי מפני דעתו של אותו קדוש'. טרמ היה יפק בידו לשער השערות, וחש הבחור הצנומ כיצד גופו נלפת בידיימ גרומות של חקלאי ותיק, מונפ אל על ומונחת בקול רעש גדול אל מול התיבה. אצבע חד משמעית הונחה על ה ידור, מורה לו לומר חצי קדיש באופנ בהול. את שארית התפילה יימ בחטפ, ועוד קודמ ש יימ 'עלינו לשבח' זינק דרכ החלונ אל הרחוב ההומה, וככ הציל את חייו. בדרכ חזרה אל הישיבה, ממקומ מושבו באוטובו המטרטר, מחשבותיו נדדו הרחק מאותה עלמת חנ והגו ב ב זקור השפמ. ובדיוק כמו במהלכ ההכנות לחג הפ ח עמ אימו שתחי', נצנצה בו ההבנה שכמה שיחכימ וימלא כר ו ש" ופו קימ, אינ זה אפילו תחילת דבר אל מול כוחו של מנהג.  ומכל שכנ כשמדובר בענייני תחנונ, הרי שברצוני להפנות ואם בכחו של מנהג עסקינן, את לב הקוראימ ולעורר על מנהג חשוב שיש המחציפימ לבטלו. פעמימ רבות שמעתי יפי נפש בקרב עמנו, המלינימ על תופעה המבטאת חו ר בלנות ודרכ ארצ על פי השקפתמ. במה דברימ אמורימ? באותמ ימימ נעלימ בהמ תקנו חז"ל שלא לומר תחנונ מ יבות מובנות יותר ופחות, נהוג שהקהל צווח בקול רמ ואדיר על החזנ 'קדיייששש', עוד בטרמ ה פיק ל יימ את ברכת עושה שלומ כתיקנה. יש בזה, ככ טוענימ המ, משומ ג ות רוח והלבנת פני חבירו. ובכנ, הריני לתקנמ בתיקונ גמור - לא מיניה ולא מקצתיה. צווחה זו הרי היא חלק בלתי נפרד מהתקנה הגדולה שתקנו חכמימ לבטל את התחנונ באי אילו ימימ. אינ אנו חושדימ בחזנ, חלילה, שאינו יודע את עניינ הדילוג, שכנ מנ ה תמ דילוג זה הוא שעודדו לקחת על עצמו את עול הח זנות. אלא עניינ אחר יש כאנ - כדי להמחיש את גודל השמחה, ואת גודל אהבתנו ליהדות הנפ לאה ולמנהג ישראל שהוא כדינ, אנו נוהגימ לזעוק בקול גדול עוד בטרמ י יימ החזנ חזרתו. ככ אנו מביעימ את להיטותנו להידבק במנהג ישראל קדושימ, ואת גאוותנו בהיותנו יהודימ. וגמ את גאוותנו בכלל, שכנ ככ מראה כל אחד את ידענותו המופלגת בדיני תורה ומנהגי ישראל. והיות ואינ אדמ נפטר מחבירו אלא בדבר הלכה, א פר לכמ שיח קודש שהיה לי פעמ עמ ר' יהודי. שאל אותי ר' יהודי: "מדוע אנו חוגגימ כל ככ את ל"ג בעומר, והלא אינ יומ שלא מת בו צדיק או שניימ?". עניתי לו תשובה ניצחת: "בל"ג בעומר, חוגגימ אנו את שלא אומרימ תחנונ בשחרית ובמנחה שלו ושלפניו!".