שביעי

18.05.18 | ד' בסיון תשע"ח | 306 גיליון שביעי | 12 שר ו ן ר ו ט ר שכבר אחד מהמשפטים האלו הפכו בפינו כמעט ל'קלישאות נחמה', הוא 'ישועת השמ כהרפ עינ'. כלומר, כמו שהעפעפ ממצמצ במאית השנייה, בלי שנרגיש או נחשוב על זה, ככ גמ ישועת ה' עשויה להופיע. אבל לפעמימ לצערנו קורה גמ להפכ. ברגע אחד, כהרפ העינ, אנו עלולימ למצוא את עצמנו במרכזו של יוט מתמשכ. ככ קרה לזוג אנשימ יקרימ ונדירימ מאוד, אנשי ח ד, אהבה ושלומ, שהתבשרו שאיבדו את בנמ בנ השלושימ וארבע - אב לארבעה ילדימ קטנימ, בתאונת דרכימ מיותרת ומשונה. מתניה שטרנ היה מורה אהוב לשל"ח בבית פר בגדרה. בבוקר הא ונ הוא עמד לצאת עמ תלמידיו לטיול והביא עמו את בנו בכורו בנ העשר ליומ כיפ עמ אבא. הוא חנה את רכבו, הילד יצא לעמוד על המדרכה ומתניה נזכר ששכח משהו ברכב. הוא פתח את דלת הנהג ועמד צמוד לרכב על הכביש, כשלפתע פגעה בו מכונית והעיפה אותו למרחק רב אל עבר מותו. הא ונ הנורא הזה התרחש למול עיני המורימ והתלמידימ שהגיעו בשעת הבו קר לבית ה פר, ונורא מכל לעיני בנו. הנהגת ככל הנראה התע קה עמ ה לול רי שלה ושלחה את מתניה כהרפ עינ אל מותו. הוריו קיבלו את הבשורה ששינתה את חייהמ לנצח. עברו יותר מחודש ימימ, ופניהמ של האנשימ החייכניימ ביותר שהכרתי שינו את צורתמ לבלי היכר. "אני לא מזהה את עצמי, אני לא מצ ליחה למצוא את השמחה שהייתה מנת חלקי. אני כבר לא יודעת מי אני", קו ננה בפניי חגית, אמו האבלה, לא בטוחה שאי פעמ היא תצליח להתחבר שוב למי שהייתה. "כרגע רק חשוב לי דבר אחד- אני רוצה להעביר את המ ר שידעו כולמ שגמ בתאונות דרכימ ערכ חיי אדמ חשוב. כי נדמה שלא משנה כמה אנח נו נלחמימ בתאונות הדרכימ, עדיינ יש כל ככ הרבה מתימ. רק בחודש שמתניה נהרג, נהרגו עוד עשרימ איש! את יכולה לדמיינ לעצמכ? קחי לדוגמה את הזעזוע והבהלה שנטעו הרוגי השיטפונות ז"ל - טרגדיה נוראה ואיומה, אבל היא לא שונה מאלו שאיבדו את חייהמ בקרבות הכבישימ. אני לא מבינה למה אנחנו עו שימ איפה איפה, הרי ערכ החיימ זהה בכל המקרימ, וככ גמ התוצאה הנו ראה של עוד מעגל כה רחב של אנשימ שחייהמ השתנו. מדוע הפכנו ערלי לב לקרב על הכביש? פיגוע טרור ומיתות משונות מעוררות אותנו, אבל מתאונות הדרכימ אנו בוחרימ כמעט להתעלמ, להמשיכ בדרכנו ה וררת ולתת עדיפות ל לולרי בכל צפצופ. מתוכ האהבה שיש בי לעמ ישראל ומתוכ הרצונ העז שאפ אחד לא יצטרכ לעבור את מה שאני עו ברת, אני רוצה להפוכ את המלחמה על החיימ בכביש לצוואתו של בני. את חייו הוא כבר הקריב ברגע אחד שבו האוחזת בהגה איבדה ריכוז, אבל מחובתינו לעו רר את הקול שיציל עוד חיימ רבימ, עוד משפחות רבות- את עמ ישראל". עזבתי את חגית שטרן היקרה בהבטחה שאעשה ככל יכולתי לעזור הקרב על הכביש אני יכולה לשים מוצץ לתינוק, לחפש תחנה ברדיו, להציץ על הודעה נכנסת ובד בבד להשאיר את העיניים על הכביש. אז נכון שלרוב זה עובד, עד הפעם ההיא שכבר לא לה להעביר את המ ר. אחר ככ חשבתי שיש משהו בכביש שגורמ לכ להרגיש וג של ניתוק - המזגנ ברכב, החלונות ה גורימ, המו יקה ברדיו, האוטו מטיות שבהפעלתו. אמ יש לכ רכב גבוה אז אתה מרגיש קצת מורמ מעמ - צופה על כולמ מלמעלה. התחושה הזאת מייצרת ריבונות, כאילו אנחנו מלכי הכביש. זה בכלל לא במודע, זה קורה מעצמ האטמו פירה. נדמה לנו ש'לי זה לא יקרה'. אני יכולה לשימ מוצצ לתינוק, לחפש תחנה ברדיו, להציצ על הודעה נכנ ת ובד בבד לה שאיר את העיניימ על הכביש. אז נכונ שלרוב זה עובד, עד הפעמ ההיא שכבר לא. ואז או שהר נו לעצמנו את החיימ, או לאדמ אחר וגמ לעצמנו. אני יצאתי מחגית והבטחתי לה בלבי )בלי נדר( לא לגעת ב לולרי בזמנ • נהיגה )וגמ לא לה תכל(. ואתמ? sharonroter@gmail.com לת גובות: ……… נלחמים על החיים בכבישים, מתניה שטרן ז"ל