שביעי

39 | 18.05.18 | ד' בסיון תשע"ח | 306 גיליון שביעי שניה יותר, הוקצו לתפילת המנחה החגיגית, מבלי שנחשיב את זמני ההגעה והחלפת הדעות על אירועי המחצית הראשונה. כמו פלוגת חיילימ על מגרש המ דרימ בהר הרצל, הגיחו באותו הרגע ממש שלושימ ג'יפימ ורכבי מנהלימ מבהיקימ, וחנו זה לצד זה בחניה כפולה ומשולשת. אכנ, איש לא חשש כי יעוכב על ידי חבירו אפילו רגע אחד אחרי התפילה. החזנ נקבע כבר מראש – ברגע שנודע כי הקבוצה העפילה אל משחק הגמר - על פי קריטריונימ מחמירימ של זריזות בתפילת הלחש וקריאת חטפ של חזרת הש"צ. הכל תקתק על פי התכנית, כאשר הגבאי הנרגש מתיק את מבטו בכל שניה או שתיימ משעונ היד אל החזנ, ומשמ אל שעונ הקיר וחוזר חלילה. חדוות הדיוק בזמנימ כל ככ מילאה את ישותו, עד ששכח להתפלל בעצמו. מ תבר, שלא הכל תקתק. דלת בית הכנ ת הכבדה, שלא שומנה מאז הגיע הד"ר בורג לקבוע בה מזוזה, נפתחה באחת. זקנ שחור ארוכ ו דור, שאותו קידמה כר לא רעה, התריע בפני כולמ על כני תו של הרב. פניו הזועפות הופנו באחת אל הגבאי האומלל, או שמא היה זה הגבאי שנעצ עיניימ נדהמות בדמות שעתידה להחריב ברגע את המבצע ההירואי. איכ לכל הרוחות, הרהר בינו לבינו ר' גבאי, נודע לרב דבר המניינ. שמא, אני מ רב להאמינ, שמא גמ הרב יימ זה עתה את הצפיה במחצית הראשונה? לעולמ לא נדע. הרב צעד בטפיפות קלות, אכ רבות חשיבות, אל מקומו שבמזרח. בכוונה עצומה, שכמותה לא הכרנו בכבוד הרב אפילו בנעילה של יומ כיפור, הוא החל מתנדנד הנה והנה בתפילה אדירה. החזנ הנבחר, שכבר היה כמעט מתוכנת על דר התפילה אחרי מחנה האימונימ המפרכ בפיקודו של ר' גבאי, נבוכ כולו לרגל המחזה הנורא. מחד, גופו הניע אותו חזרה אל העמוד, לפצוח בחזרת הש"צ החפוזה עליה התאמנ פעמימ כה רבות. מאידכ, הרי הרב בשיא תפילתו, ומשומ מה מנהג בית הכנ ת הישנ של כפר שפמ להמתינ לרב עד שי יימ את תפילתו. הנוכחימ, שכבר יימו כולמ את תפילתמ כמה רגעימ אחרי שהתחילו אותה, החליפו מבטימ תמהימ זה בזה. עד מהרה, הפכה התמיהה לזעפ, ועיני כולמ הופנו אל הגבאי האומלל, שהשליכ עצמו מבעד לחלונ בזעקת 'לא בגדתי!'. אמ תגיעו לבית הכנ ת הישנ באחד הימימ שאומרימ בהמ 'יזכור', ותשמעו שקוראימ שמ אזכרה לגבאימ שמ רו נפשמ על קדושת ה', תדעו במה דברימ אמורימ. תפילתו של הרב הלכה והתעצמה, התנפחה למימדימ אימתניימ. הנענועימ בעיניימ עצומות ובדבקות, התחלפו בעמידה נינוחה ושלובת ידיימ, מלווה בחיוכ של ניצחונ. וככל שקורת רוחו של הרב הלכה וגברה, ככ חמתמ של המתפללימ הלכה ובערה. ר' דוד פויער, מיודענו משכבר, הילכ אנה ואנה כשווריד עצומ במצחו מאיימ להתפקע. הוא שאפ ונשפ, רקע ברגלו והחליפ מבטימ נזעפימ עמ כל מתפלל ומתפלל. דקה ועשרימ שניות עד תחילת המחצית השניה, ורפ העצבימ בחלל בית הכנ ת קרא תיגר אפילו על הנברשת הלא אפנתית. פויער נעמד במקומו, כל גופו רוטט, פניו מאדימות, ומערבולת של זעמ מטפ ת בקרבו ועולה. הרעד הלכ והתחזק, עד שהבשיל לכדי צרחה נוראית. "הוא בכוונה עושה את זה!", זעק, ושארית הפליטה הג'ינג'ית שבשפמו הלבינה גמ היא באחת.  הריני להרגיעכמ שבימימ כתיקונמ אינ הוא ע וק אם תהיתם לדמותו של כבוד הרב, בלהרגיז את בני קהילתו. דרכ כלל, רבנו עטופ כולו באהבת האחר, והוא פונה לכל אחד ואחד ב גנונ הדיבור הידוע והמפור מ שלו. ומה היא אותה שגרת לשונ מפור מת? שגרת לשונו זאת, איכ א בר את אזנכמ, נפוחה היא למדי. נ ו לדמיינ, דרכ משל, את אותו רב רצ אחוז אמוק באישונ ליל אל ארכיונ רשות השידור, פורצ את הדלת בבעיטה אדירה ובולע בתיאבונ רב את כל הת כיתימ של 'פ וקו של יומ' בלעי ות קולניות. ככ בדיוק דרכ שיחו של רבנו - הנהנת לו כלאחר ראש הנהונ של בוקר טוב, זכית שיקרא עליכ בקול גדול ובפאתו בלתי נשלט 'יברככ ה' מציונ וראה בטוב ירושלימ כל ימי חייכ'. עוד אתה מהרהר אמ כל ימי חייכ הכוונה הלילות או ימות המשיח, ומקרא נו פ ניחת עליכ ללא רחמ. וכנ לעניינ דרשת ליל שבת, רבנו נוהג לגבב ופרלטיבימ ושבחימ לאינ מ פר על כל פרשה, ויוצר בקהל שומעי לקחו את התחושה הכנה שפרשתנו היא החשובה ביותר שבתורה. בכל שבת אני צופה כיצד בלונ שמות התואר מתנפח ומתנפח, ותוהה ביני וביני - מתי מאגר השבחימ יאזל, ונשמע איזה דבר תורה על פרשת השבוע.