שביעי

06.07.18 | כ"ג בתמוז תשע"ח | 313 גיליון שביעי | 38 איתמר מרילוס ס י פ ו ר מההפטרה shutterstock צילום: לואיזה קלרק הבלתי נשכחת מחליטה לעשות שינוי מש מעותי בחייה: היא עוזבת את לונדונ )ואת החבר שלה מ( וט ה לניו יורק! לוּ נחושה בדעתה למצות את ההרפתקה הזאת עד תומ, ובד בבד לבצע על הצד הטוב ביותר את עבודתה כבת לווייתה של אגנ — אשתו היפהפייה של לנארד גופניק, המיליארדר מהשדרה החמישית. בדרכ עליה להתמודד עמ שלל טיפו ימ, שלא כולמ מקבלימ אותה בזרועות פתוחות, בלשונ המעטה, אבל אמ מישהו מ וגל לעשות את זה ולהישאר שפוי - זו היא. ממשיכה בדרכִּי הוא פר מצ חיק, רומנטי ושנונ, אשר עוקב מקרוב אחר לואיזה קלרק הנהדרת, שמנ ה להישאר נאמנה לעצמה בעודה מתאמצת להשתלב בעולמ החדש והמאתגר. הקומה שמעל שרה מייכור עמ' 173 / הוצאה פרטית כזה הוא הכאב • אף הורה לא רוצה אפילו לדמיין לעצמו את הכאב בלאבד ילד סיפור על אובדן, שברים ותקוות • שרה ויוסי מייכור איבדו את שתי בנותיהם ג'וגו מוי ממשיכה בדרכי / דוידי תרגומ:כנרת היגיני עמ' 305 / ' הוצאת 'ידיעות פרימ שתי בנות איבדה שרה מייכור בחייה. הראשונה - הודיה נהרגה בתאונת דרכימ נוראית בכביש אשדוד-אשקלונ. בת חמש הייתה במותה כשהרכב שבו נ עו בני המ שפחה התהפכ, כששאר בני המשפחה יצאו )באופנ יח י( ללא פגיעה רצינית. שמונה עשרה ימימ שכבה הודיה בטיפול נמרצ ושמ נפטרה. כעבור שנתיימ וחצי נולדה אפרת עמ ת מונת קשה כבר מרגע לידתה. אחרי שנה ושמונה חודשימ גמ היא נפטרה. ה פר מתאר את פרקי החיימ לצד השברימ והת קוות, ההתמודדות וההפתעות. שרה כות בת בהקדמה ל פר 'במקומ שבו יש הרהורי כפירה...תתואר אמונה". אני לא רוצה לדמיינ כמה כואב לאבד ילד. פשוט לא רוצה. אמ הייתי קורא את ה פר כמי שמעולמ לא היו לא היו לו יל דימ, כנראה שהייתי 'מחו נ' יותר אליו. אבל פר שפורט על החרדות הכי כמו ות וק מאיות ששומ אבא ואימא לא רוצימ לחשוב עליהמ, הוא חוויה קשה. יש שאומרימ שזה ה יוט הגדול ביותר שאפשר לחשוב עליו, אבל כנראה שלא הומצאה המילה המדוייקת לתיאור כאב שכזה. כזה שמתחיל ברגע שבו מכ ימ בשמיכה את הילד בלילה, שואלימ לשלומו בגנ ודואגימ כשהוא מטפ על כי א לבד. אלה חיימ בצל חרדה שקטה ותמידית. אבל זה אני. ה פר עצמו כמעט נעדר חרדה, הידיעה היח ית ברורה )על אפ רגעי התקווה ה פורימ( שימיה של אפרת לא רבימ מאוד, הופכת את הכול לגלוי כל ככ. קו חייה קצר, נשתדל לעשות את המיטב, לגרומ לה לרגעי אושר ושמחה. וכאלה המ הרגעימ כשאפרת יוצאת מבית החולימ לחג ה וכות לשמוח ב וכה. היא ישנה בלילה יפה, רגועה ונינוחה. ובכל זאת יש לזכור שיש כאנ אובדנ כפול. וגמ השמחה הקט נה הזו נמהלת בעצב על מותה של הודיה, כשטוהר, בתה של שרה )ויו י(, לובשת את שמלותיה של הודיה, חלקנ חדשות לגמרי. והיציאה אל ה וכה מוליכה אל וכת השכ נימ שמדברימ עליהמ ב וכת 'הנצח' שלהמ. "מ כנימ, בדיוק עברו תאונה לפני שנתיימ ועכשיו זה...איכ אפשר לגדל ככה ילדה". כזה הוא הכאב. ובכל זאת, נקודה קטנה של אופטימיות מלווה את ה פר והיא מערכת היח ימ בינ שרה לבעלה. לא פעמ ולא פע מיימ זוגות במצבימ כאלה נשברימ. איש אינו יכול להאשימ אותמ. החיימ קשימ מנשוא, ומי אנחנו שנצקצק בלשוננו כשזוג שחרב עליו עולמו מחליט שאינו יכול עוד. ובכל זאת, יפה לראות את האהבה והפרגונ בינ שני בני הזוג. את ההערכה שגדלה, את היכולת להכיל את הכע ימ, השאלות והתהיות, ולא להרפות ולא להישבר גמ כאנ. ה פר אומנמ אינו מושלמ מבחינה פרותית. לעתימ הוא מאריכ במקומ שאפשר לקצר, ומקצר במקומ שאפשר להאריכ )למשל, הפרקימ הנוגעימ להודיה דלימ ורזימ במקצת(. אבל יש כאנ יפור על משפחה שאיבדה שתי בנות וקמה ויצאה וחזרה אל החיימ. • איכשהו. וזה משמח באמת.