שביעי

13.07.18 | א' באב תשע"ח | 314 גיליון שביעי | 36 ה שבוע, בכ"ח בתמוז, מלאה שנה לטבח בבית משפחת לומונ בנווה צופ. בליל שבת, ב בי בות השעה רבע לעשר, התארגנו בא יו י, בתא טובה והדודימ לקראת חגיגת שלומ זכר שאליה הזמינו את חברי היישוב לכבוד הולדת התינוק החדש במשפחה. אלא שאז, בהפתעה גמורה, חדר מחבל חמוש ב כינ לבי תמ והחל לטבוח בהמ. הוא דקר את ( ב מוכ לדלת הכני ה 46) חיה הי"ד ורצח אותה, והיא ה פיקה לברוח החוצה ולזעוק לעזרה לפני שקר ה ומתה; אחר ככ דקר את טובה בגבה (70) ופצע אותה קשה; את יו י הי"ד דקר בבטנו והרגו; והוא גמ הצליח ( בתומ 36) לגבור על אלעד הי"ד מאבק עיקש. באותה עת, במודיעינ, יימו בני משפחת מרכו את עודת השבת. ( כבר נרדמה, הבנ 10) הבת נועה ( היה ער, וההורימ דרור 15) דניאל ( נכנ ו לישונ, כש 44) ( ואורית 43) לפתע החלו המכשירימ ה לולריימ שלהמ להתריע עמ פושימ בלתי פו קימ. דרור: ”כמה חודשימ קודמ לכנ היה גל שריפות בנווה צופ. ההורימ של אורית, יחד עמ חיה, נאלצו להתפ נות מהבית, נ עו אלינו בערב שבת בלילה. מאז אורית 11- והגיעו ב החליטה שהיא משאירה את ה לולרי דלוק תמיד, למקרה שמישהו יצטרכ להשיג אותה, ואצלה אינ אפליקציית חדשות שלא מותקנת". אורית: ”התחלתי לשמוע את ההת רעות, וראיתי על הצג שהיה פיגוע חדירה בחלמיש. מיד פתחנו את הידיעה. נכתב שמחבל נכנ לבית ופצע שלושה אנשימ באורח אנוש ואחד באורח קשה. הייתה שמ תמונה של רכב הביטחונ, ומאחוריו רואימ את הגדר של בית השכנימ. אמרתי לדרור: 'וואו, זה ממש קורה ביישוב'. התחלנו להרימ טלפונימ לכל בני המשפחה, אבל כולמ היו כבויימ. עד שהגענו למיכל". מיכל, אשתו של אלעד, הייתה ב לונ עמ ילדיה הקטנימ בעת שה מחבל נכנ לבית. בתושייה של רגע היא ניצלה את העובדה שלא הבחינ בהמ, ונ ה איתמ לחדר בקומה הע ליונה. לא היה מנעול, ולכנ היא עצרה את הדלת בגופה, למקרה שהוא יעלה וינ ה להיכנ . הילדימ ישבו בשקט, וכשאחד התינוקות התאומימ התעורר והחל לבכות, היא הצליחה להשתיק אותו במהירות עמ מוצצ. דרור: ”מיכל דיברה איתי בשקט כדי שהמחבל לא ישמע, ובאנגלית כדי שהילדימ לא יבינו. היא אמרה ’זה קרה אצלנו'. ני יתי להבינ ממנה מי נפגע, והיא ענתה ’אני לא יודעת מה להגיד. אני חושבת שבעלי נהרג'". אורית: ”דרור מדבר איתה, אני לידו, ואני רק שומעת אותו אומר כל הזמנ ’יו, יו, אני לא מאמינ', ואני צועקת לו 'מה קרה, מה קרה?'. חט פתי ממנו את המכשיר, דיברתי לרגע עמ מיכל וחשכו עיניי". החיבוק האחרון עם אחי שנה אחרי הערב הטראומטי, שה כני את דרור, אורית וכל קרוביהמ ל חרור מטורפ, ה ערה מ רבת לש כוכ. בראיונ ל'שביעי' מ פרימ בני הזוג בגילוי לב על התהליכ שעברו: המחדלימ שבהמ לקו שלל גורמימ, חו ר הרגישות מצד הממ ד הפוליטי, החרדות האישיות, ההתמודדות הבל תי אפשרית עמ האובדנ וגמ המתחימ שנכנ ו לתוכ חיי המשפחה בעקבות התופת. צילום: אודי ציטיאט "הוזמנו לכל מיני אירועים פוליטיים, והבנו שאנחנו קישוט. קיבלנו בומבה". דרור ואורית מרכוס, השבוע