שביעי

13.07.18 | א' באב תשע"ח | 314 גיליון שביעי | 38 דרור: ”אחרי השיחה עמ מיכל נ עתי מיד לנווה צופ. תוכ כדי נ יעה התחילו לדבר על הרוג אחד, ועל שניימ, וכשהגעתי כבר אמרו שיש שלושה הרוגימ. לבית לא היה אפשר להיכנ בגלל הצבא, אז הלכתי למ זכירות היישוב, ודי התעלמו ממני. אמרו לי ’ ע לשערי צדק' ואפילו לא אמרו מי הפצוע שפונה לשמ. שלחו אותי לבד, בלי שומ הדרכה, הכנה או הכוונה, בלי שומ התייח ות". אורית: ”אני ישבתי בבית, צרחתי ’אני לא מאמינה, איזה א ונ'. לכתי לשכנימ. לא הבנתי מי מת. התקשר תי לאחותי רחלי, שגרה בהר הברכה, והיא ענתה רק בפעמ העשירית. אמ רתי לה ’כולמ מתו לנו'". איכ גילית מה באמת קרה?  אורית: ”לא ידעתי מה לעשות עמ עצמי, והבנתי שאני חייבת לעשות את המ פר של 144- משהו. השגתי מ השכנ בבית ה מוכ, והתקשרתי. ענה לי החייל ע', שירה במחבל. ה ברתי לו מי אני. שאלתי אותו ’אתה יכול להגיד לי מה קורה שמ? מי חי, מי מת?', והוא השיב: ’אני יודע שפינו את אמא שלכ לבית החולימ'. ככה גיליתי שלפחות יש לי אמא. רק בה משכ הלילה, בבית החולימ, אמרו לנו הכל בצורה רשמית ומפורשת. זה חשוב. אתה חייב את ההודעה הזאת כדי לקבל את רוע הגזרה". מלכתחילה, כל האחימ הוזמנו על ידי ההורימ לחגוג יחד את שלומ הזכר של ארי יו פ, בנמ הבכור של , האח הצעיר ביותר( וחנ. 32) שמואל ”האירועימ האלה תמיד היו חשובימ לאבא", מ פרת אורית, ”אבל אנחנו לא באנו לשבת כי חששנו. זו הייתה תקופה מתוחה, היה בלאגנ בהר הבית, ובכלל, אני חושבת שלא נ ענו לנווה צופ כבר כמעט שנה. היו זריקות אב נימ, יריות, מטענימ. פחדנו מהדרכ. המשפחה הבינה וקיבלה את זה". דרור: ”לי, לשמואל ולאלעד הייתה קבוצת ווט אפ משותפת, והתכתבנו ממש עד כני ת השבת, אז אלעד כתב לי ’אני צריכ ל גור'. עניתי לו ’איזה חי', וזהו. זה היה ה ופ". אורית: ”שבוע לפני כנ, נפגשנו כל בנות המשפחה במ עדה. פתאומ אלעד הגיע. לא הבנתי מה הוא עושה שמ, והתחבקנו חיבוק ארוכ, חזק ומיוחד. התגעגעתי אליו, לא נפגשנו הרבה זמנ. זו הייתה הפעמ האחרונה שהתראינו". בינ אורית לאלעד היה חיבור מיוחד, שנקשר בנ יבות לא רגילות. חליתי בלוקמיה 20 ”כשהייתי בת ) רטנ הדמ; א"ו(, ועברתי טיפו לי כימותרפיה. אלעד היה לפני בר מצווה, ואז התברר שאני חייבת לע בור השתלת מח עצמ. כל המשפחה עברה בדיקות, ויצא שאלעד מתאימ אחוזימ. זה דבר יוצא דופנ. 100- ב הוא, באדישות שלו, היה מב וט. אישפזו אותו ללילה, הוא בכלל לא הלכ לישונ ורק צפה בטלוויזיה ששמו לו בחדר, והפ יד יומ לימודימ. זה יצר בינינו חיבור מדהימ. צחקנו על זה. כשהוא היה שותה אלכוהול או עושה דברימ מ וכנימ, תמיד אמרתי לו ’תיזהר, ב ופ אני אצטרכ לתרומ לכ כליה ולהציל אותכ'. וכשקרה מה שקרה, זה מאוד צרמ לי שלא הצל תי אותו. זה מאוד הע יק אותי, שאמ הייתי נמצאת שמ, אולי יכולתי לע שות משהו בשבילו". איבדתי את המקום שלי לאחרונה השתתפה המשפחה בטק הכנ ת פר תורה לזכרמ של יו י, חיה ואלעד בקהילת ’צעירי הגבעה' במודיעינ, שבה מתפללימ אורית וד רור. ”אני הכי לא מתחבר לאירועימ מה וג הזה", הוא מודה, ”אבל תוכ כדי שרקדנו ושרנו שמ חשבתי על השמירות שהייתי עושה בלילה עמ יו י, ועל כל הבדיחות הציניות שלי ושל אלעד, ועל כל הילדימ שחיה חינכה כמורה, והרגשתי טוב. הרגשתי שאנחנו עושימ משהו בשבילמ". ”אני לא מאמינה שעברה שנה. לא קולטת", מודה אורית. ”לי זה נראה כאילו הכל קרה אתמול. אפילו לא הצלחתי עדיינ לעבד את מה שעברתי. בהתחלה הרגשתי צורכ לדבר ול פר, חשתי שאני צריכה להעביר מ ר כלשהו. עד שעצרתי הכל. התנתקנו מכולמ והחלטנו שעכשיו אנחנו שו מרימ על עצמנו ומתחילימ להתאבל. חליתי בלוקמיה ואלעד תרם לי מח 20 ”כשהייתי בת עצם. זה יצר בינינו חיבור מדהים. תמיד אמרתי לו ’תיזהר, בסוף אצטרך להציל אותך'. ועכשיו צורם לי שלא הצלתי אותו. אם הייתי שם, אולי הייתי עושה משהו" "על מי מתאבלים? על אבא? או על חיה? או על אלעד?". הלוויית בני המשפחה, לפני שנה "הפלטה הייתה עדיין על השיש והארבעס נשאר". בית משפחת סלומון, לאחר הטבח 90 צילומים: הדס פרוש, יונתן סינדל - פלאש