שביעי

13.07.18 | א' באב תשע"ח | 314 גיליון שביעי | 40 איבדתי את אבא שלי ואת אחי ואת אחותי, אבל לא ה פקתי להתאבל. זה הפכ לא ונ לאומי, והרגשתי כאילו זה כבר לא שלי. איבדתי את המקומ שלי. זו תחושה קשה". מתי עיכלתמ שהפכתמ ל מל,  שזה פיגוע שייצרב בתודעה כאירוע לאומי משמעותי? אורית: ”בהתחלה לא הבנו את זה. אמא שלי נותרה מאושפזת כמה ימימ, ויצאה להלוויה באמבולנ , אז באתי כדי שני ע יחד. לפני שיצא נו באו אלינו נציגימ מבית החולימ ואמרו לנו: ’התקשורת מחכה, אז נו ציא אתכמ מיציאה צדדית'. לשבעה, פתאומ התחילו להגיע נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחונ. כאילו, מה לנו ולדברימ האלה? זה נראה לנו לא קשור, לא אמיתי". דרור: ”הוזמנו לכל מיני אירועימ פוליטיימ, צעדות וטק ימ, וכל אחד מהמ רי ק אותנו והפיל אותנו עוד יותר. הקש ששבר את גב הגמל היה בכנ ת. ביקשו מאיתנו ומעוד כמה משפחות שכולות להגיע, ואנחנו חשבנו לתומנו שאמ קוראימ לנו, אנחנו צריכימ להתייצב. ואז קיבלנו את הבומבה. הבנו שאנחנו תמ קי שוט, וחתכנו הכל". אורית: ”החלטנו שמעכשיו זה שלנו, ורק שלנו. יכול להיות שע שינו את זה בצורה חדה מדי. לכל אחד יש את תקופת האבל שלו, ואת התהליכ שלו, וצריכ לתת לו את המרחב שלו. רציתי מאוד לשמור על הלכידות המשפחתית שהייתה כל ככ חשובה לאבא, ולדאוג שכולנו ני שאר יחד כל הזמנ, אבל הבנתי שזה מורכב. אחי הקטנ שמואל עדיינ לא לגמרי מצא את עצמו. הוא עבר עמ אשתו והתינוק לקיבוצ שדה אליהו, ואנחנו כמעט ולא מתראימ. אבל זה ב דר. זה מה שהוא צריכ עכשיו. מיכל, אלמנתו של אלעד, עוברת בחודש הבא עמ חמשת הילדימ לר חובות, שמ מתגוררת המשפחה שלה, וכל ככ עצוב לי שהיא צריכה לארוז לבד את החיימ שלה, וגמ את החפצימ של בעלה". אמ המשפחה, טובה, עברה להתגו רר במודיעינ, ב מוכ לבתה. אורית: ”חזרנו לנווה צופ שבוע אחרי השב עה, רצינו לראות את הבית. הכל כבר היה נקי, ואז פתאומ הבנתי כמה לא היה יכוי לעצור את המחבל. המט בח, שתמיד נראה לי כל ככ גדול, התברר כקטנ וצפופ, שאי אפשר לנהל בו מאבק". דרור: ”הכל כאילו היה נקי, אבל היו פרטימ שה גירו איכ החיימ נע צרו. הפלטה עוד הייתה מונחת על השיש, כמו באותו ליל שבת". ”ועדיינ היה שמ מלא ארבע שאבא ואמא קנו, לקראת השלומ זכר", אומרת אורית בדמעות. ”היה לי מאוד קשה להיות שמ. הגענו עוד פעמ אחת כדי לארוז את הדברימ של אמא, ומאז אני לא יכולה להתקרב. אני גמ לא מתכוונת לחזור לבית הזה". השאלות הקשות של נועה הפעמ, לקראת האזכרה, אורית לא לקחה חלק פעיל בהכנות. ”לא הייתי מ וגלת לחשוב מי יוזמנ, וממי לבקש שידבר, ואיזה אוכל צריכ להביא, ומה צריכ לעשות. החלטתי שהפעמ אני עצמי לא אשא דברימ מול הקברימ. אני לא נמצאת כרגע במקומ הזה". דרור: ”אורית הייתה עצובה במשכ רוב השנה. אתמול היא לא ענתה לי להודעה בווט אפ, והתחלתי לדאוג. אני כאילו רק קרוב בדרגה שנייה, איבדתי גי ימ וחותנ ולא אבא ואחימ, אבל גמ אני נשבר הרבה פעמימ ובו כה". אורית: ”עד היומ, כל שבת הופכת עבורי לשחזור של אותו ערב. כשא נחנו יושבימ לארוחה, אני מכונ ת בעצמי, מ תכלת על השעונ, וכש מגיעה השעה רבע לעשר, הכל צפ וחוזר אליי". דרור: ”אני לא יכול להפ יק לח שוב על המאבק של אלעד, שהצליח להעיפ למחבל את ה כינ וב ופ נפל. ועל יו י, שהיה חולה בשנה וחצי האחרונות לחייו, ומה עבר עליו בש נייה שהוא קר ". אורית: ”נועה שואלת אותי הרבה שאלות. למה המחבל עשה את זה, למה דווקא בבית שלהמ. היא שואלת אותי למי אני הכי מתגעגעת". דרור: ”ביומ הזיכרונ היא ראתה את רעות, בת דודה שלה, נואמת ובו כה, ו יפרה שגמ היא פרצה בבכי. דניאל יותר מופנמ, אבל השבוע הוא אמר לי שהוא הרגיש שהמ ליוו אותו במשכ כל השנה והיו איתו". אורית: ”אתה מתאבל, ולא יודע על מי. על אבא? על חיה? על אלעד? כל פעמ צפה לי הדמות של מישהו אחר. ואני כל הזמנ חושבת כמה זה • לא פייר שהמ הלכו ככה". ”רציתי לשמור על הלכידות שהייתה חשובה לאבא ולדאוג שכולנו נישאר יחד כל הזמן, אבל הבנתי שזה מורכב ושכל אחד מתאבל בדרכו. מיכל עוברת דירה, וכל כך עצוב לי שהיא צריכה לארוז לבד את החיים שלה" "מה לנו ולדברים האלה?". הנשיא ריבלין בניחום אבלים אצל משפחת סלומון צילום: מארק ניימן, לע"מ