שביעי

20.07.18 | ח' באב תשע"ח | 315 גיליון שביעי | 38 ל פני כחמש שנימ ה תלק מעימנו מורנו ורבנו עטרת ראשנו הגאונ רבי עובדיה יו פ זצוק"ל, והותיר אחריו חלל אדיר. לאורכ השנימ בהנ זכיתי לקרבתו, ראיתי כיצד איננו מ תפק במנהגי אבלות, אלא אבל ומתאבל על החורבנ, פשוטו כמשמעו, דבר יומ ביומו; אבל על שכינה שגלתה ועל הבנימ שהתרחקו מעל שולחנ אביהמ וכבוד התורה. גמ בשנותיו האחרונות, כשמצב בריאותו התרופפ, היה יושב על הרצפה, מזיל דמעות וממרר בבכי על חורבנ בית המקדש, ונדמה היה כמי שמתו מוטל לפניו. לא רק על חורבנ בית המקדש היה אבל. הוא היה מתמלא צער ומקוננ על דלימ ואביונימ, על חולימ וזקנימ ועל כל מי שחייו המ בל. מרנ נהג לומר לנו "איכ אפשר לחשוב על היהודימ שנטבחו בפוגרומימ, שנ פו בשואה האיומה, במלחמות ישראל ובפיגועימ ולא למרר בבכי?!" וח רונו גמ כנ גדול מאוד. צער גדול היה מצטער על בנימ שעזבו את הדרכ ונדמה היה כי הוא חש שהאחריות היא על כתפיו. אנחנו, שנשארנו יתומימ מאב וממנהיג רוחני דגול, נותרנו עמ החלל העצומ והאבל מתמשכ. בימימ אלו אנו מתאבלימ על חורבנ המקדש ובתוכ כל הצער אנו שואבימ כוחות ומתמלאימ תקווה מדברי הנביא "נחמו, נחמו עמי". אנו מתנחמימ בתקומתה של ישראל מתוכ הגלות, מתנחמימ בבניינה של ירושלימ ומקיבוצ הגלויות, ומתמלאימ ברגשי שמחה ותקומה מאלפי אלפי התלמידימ מכל המגזרימ הפוקדימ את בתי המדרש. אנו מתנחמימ במורי ההוראה ובגדולי ישראל, המנחימ אותנו ומאירימ לנו את הדרכ מבעד לעיניהמ החכמות והמפוכחות הרואות למרחוק. יושב על הרצפה וממרר בבכי 90 צילום: פלאש 90 צילום: אביר סולטן, פלאש