שביעי

03.08.18 | כ"ב באב תשע"ח | 316 גיליון שביעי | 34 יוני רוטנברג ת ס נ כ ת י ב ת ו י ש ע מ איור: אלחנן בן אורי אפילו לא בדל של רמז, להתרחשות לא צפויה באותו אחר הצהריימ. לא היה שום סימן, מר לפקוביצ', יהודי משופמ הקנאי ל דריו המזומנימ לו מימימ ימימה, פתח בכחכוח רב רושמ את שגרת אחר הצהריימ שלו. גמ הכחכוח, אמ תהיתמ, הוא חלק מאותה שגרה. ראשית הוא ניגש אל הקומפקט די ק הישנ, והורה לדי ק שבתוכו להתחיל לה תובב ולנגנ את 'ירושלימ אורו של עולמ'. כמופתע, הבעה של ריציונ ננ כה על פניו, והוא החל לזמזמ בקול גדול יחד עמ פריד. "הוא שר נפלא הבחור הזה", חזר מר לפקוביצ' על מטבע הלשונ שטבע לפני שלושימ ושתיימ שנימ, כשאברימל'ה )ככ הוא מכנה אותו לעיתימ( עוד היה באמת בחור. עוד הוא מזמזמ, רגליו מוליכות אותו מאליהנ אל פינת הקפה, והוא מתחיל לרקוח לו את המשקה על פי המתכונ המיוחד שלו. "למה כל ככ הרבה וכר?", תטיח בו טובה אשתו, המפקחת על ענייניו כל העת, והוא ישיב לה את הבדיחה הקבועה יחד עמ הצחוק שאחריה: "זה בכלל מלח, טובה, זה בכלל מלח". את הקפה המ וכר הוא נוהג לשתות תמיד עמ עוגיות הריבה המפור מות של טובה רעייתו, שממשיכות לרדופ אותו מאז שהחמיא לה עליהנ - בדיוק חודש אחרי שהתחתנו. כמו כל זוגיות, גמ הזוגיות של לפקוביצ' ואשתו טובה כומ ת וד אפל, כשמר לפקוביצ' לא מעז להתוודות בפני אשתו כבר שלושימ וחמש שנימ על ככ שעוגיות הריבה היו לו לזרא. את העוגיות הוא אוכל כמי שכפאו שד, כשבינ נגי ה לחבירתה הוא שולה משפמו את שאריות הריבה ופירורי לתרבות רעה