שביעי

10.08.18 | כ"ט באב תשע"ח | 317 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר זה אוכל אותי מבפנים - הדאגות, תחושת הכישלונ, האכזבה מעצמי, מהדמיונות שהיו לי על עתידי. כבר עברתי את גיל ארבעימ ועדיינ אני מרגישה תקועה בענייני פרנ ה. אינ לי בית משלי, והמרדפ הבלתי פו ק לגמור את החודש - הלוואות, מינו ימ, חובות והלופימ האלו שאני וחבת בירושה, כאילו זה מנהג אבותיי. כמה מחשבות, צער ויי ורימ מ ב לי הנושא הזה. אני יודעת שנועדתי לחיות בשפע רב, מרגישה את זה בעצמותיי. אני גמ יודעת שיש בי תאווה לממונ ומשכנעת את עצמי שאמ זה יגיע אני לא אתבלבל, אנהג בו בחכמה, לא אתרברב, אתרומ ביד רחבה לכל נזקק ועדיינ א תפק במו עט. חחחח, אפילו את עצמי אני מצחיקה. האמת היא שאני מתה מפחד מממונ ולא ומכת על עצמי בגרוש. אני כל ככ קמצ נית, לא משחררת בקלות, מונעת מתחו שת הישרדות ובהלה ואינ לי מושג בכ פ, שקרוב לוודאי שזה יפיל אותי חזק. בנו פ אני מאשימה את עצמי שאני היא זאת שמונעת את השפע, שמצמצמת, ש ופרת ומחשבת באוב יה בלתי נלאית כל שקל, שבודקת כל יומ את חשבונ הבנק, מחכה שהוא יפרגנ לי הפתעה על דעת עצמו. ני יתי כבר את כל האמצעימ המקובלימ - אימונ אישי, ע קי, משפחתי ומה לא? לצערי אני עדיינ רודפת אחרי הזנב של עצמי. במקביל אני מנ ה לעשות עבו דה רוחנית. אני אומרת לעצמי שלא תמ חז"ל אמור שני יונ העשירות קשה משל העניות, שיש שפע עצומ בעולמ שמח כה להגיע אלי. אני מעבירה את כרטי האשראי שלי ואומרת לבורא עולמ "אבא זה הכרטי שלכ, הפעמ זה עליכ". אני מתווכחת עמ עצמי לא לרדת לקטנות, ומכריחה את עצמי לתת לקבצנ מטבע של עשרה שקלימ במקומ מה שבאמת בא לי לתת לו )חצי שקל(. מנ ה את כוחי בה תנדבויות שונות, ולא מתוכ צדקותי אלא מהידיעה שאמ אני אפתח ואתנ יתנו לי חזרה- אינטר נטית, כבר אמרנו? במבחן המציאות אני לא כי איכשהו החודש באמת בצרות, תמיד נגמר במאזנ הרגיל, ומעגל ההל וואות אינו גדל )תודה לאל(. נדמה לי שלא משנה איזה הוצאות חריגות היו )ועכשיו בחופש הגדול צריכ להחליפ את האותיות ל'הריגות'( ב ופו של דבר הכ פ מגיע. ואני אפ פעמ לא מצליחה להבינ לגמרי את המהלכ של איכ זה קורה, אבל העובדה היא שלא עוברימ את הקו של המ גרת. אחרי שכל החיימ הייתי עצמאית והמרדפ אחרי עבודה היה מנת לחמי, הצלחתי לאחרונה להחזיק משכורת קבועה. אבל אפילו זה נגמר, נעלמו התחושות של הביטחונ המנ חמ, וחזרתי לטירופ של הדאגות. לפעמימ אני מייחלת לחזור לתקופה שהקללה של הגברימ 'בזיעת אפיכ תאכל לחמ' הייתה באמת רק שלהמ. אבל זה כנ ראה כבר מאוחר מדי, ועלינו הנשימ נותר להזיע בשיחת טלפונ עמ הפקידה מהבנק, כשביד אחת מטאטא ובשנייה מגבונ עמ בזיעת אפך תאכלי לחם לפעמים אני מייחלת לחזור לתקופה שהקללה של הגברים 'בזיעת אפיך תאכל לחם' הייתה באמת רק שלהם. אבל זה כנראה כבר מאוחר מדי, ועלינו הנשים נותר להזיע בשיחת טלפון עם הפקידה מהבנק, כשביד אחת מטאטא ובשנייה מגבון עם נזלת של זאטוט נזלת של זאטוט. אז אני כבר אחרי גיל אר בעימ, ועייפתי ממאבקימ ומלחמות. אחרי כל ככ הרבה שנימ החלטתי פשוט לוותר. אני מוכנה לעשות השתדלות מינימלית להביא ממונ, אבל לא יותר מזה. את כל השאר אני משאירה לבורא עולמ להשלימ. הרי יש לו את כל הכ פ שבעולמ, ומה אכפת לו לשחרר לי מנ האדומ האדומ הזה? )למרות שהשטרות של המאתיימ הפכו לכחולימ(. ממילא זה שלו והוא אחראי על ה טוק, הוא זה שמביא והוא המחליט. אז או שידיקח לי את הדאגה, כי זה כמו ברי רת מחדל של הורמונ ההישרדות שלי, או שיביא פרנ ה בשפע. אני את שלי עשיתי ועכשיו נשאר רק לטמונ את הראש בחול. ואמ מישהו שיש לו ג'ובות לרוב קורא את המאמר הזה ובא לו לפרגנ, המייל שלי פה • למטה ותבוא עליו הברכה. sharonroter@gmail.com לת גובות: ……… shutterstock איור: