שביעי

24.08.18 | י"ג באלול תשע"ח | 319 גיליון שביעי | 12 שר ו ן ר ו ט ר בימים האחרונים אני עוברת זה קורה בשקט בשקט, לאט מהפך. לאט, בלי שאפ אחד ישימ לב. הבעות הפנימ שלי עדיינ משדרות ע קימ כר גיל - אני נאנחת, מתנשפת ומחניקה את הקללה היחידה ששגורה בפי אל מול כל קושי, מצוקה או עומ יתר. אבל )וזה אבל גדול( מתחת למעטה הדיכאונ, הפ נימ הנפולות והייאוש, משהו אחר מת חיל לבעבע, או במילימ אחרות - הרבה יותר קשה לי להתלוננ. כנ, אני יודעת שזה בבחינת נ , ומודעת לככ שזה עלול לפגוע בתדמית שלי כאחת שיש לה ביקורת שלילית על כל דבר וע ניינ, שתמיד תדאג לציינ את חצי הכו הריקה, שנחשבת תמידית ללא מרוצה. אפשר לומר שהפכתי את ה'פארטי פופר' למקצוע שני, ושתפקיד חיי הוא להיות אופוזיציונרית - לדאוג להראות את הצד החשוכ יותר של התמונה. אמ תשאלו אותי על המלצה לקמפינג - אדאג מיד להוריד אתכמ מהעניינ בתיאורימ מפור טימ למה זה יוט של כל הורה באוגו ט. ואמ תשאלו אותי מה כדאי לעשות בשביל להיות מו יקאי יוצר, אדאג להציג את כל הקשיימ שבדרכ. ואמ תשאלו אותי אמ להביא עוד ילד לעולמ - ובכנ על זה כבר קיבלתי על הראש מכמ… זה ידוע שנשימ אוהבות להתלוננ, אני חושבת שזה צורכ יותר מחיבה, שזה נטוע במאגר הדי.אנ.איי או בהורמונימ שלנו. מאז שחזרתי בתשובה ולמדתי על חשי בות הדיבור זה די דפק לי את כל הקטע של התלונות. זה לא שאני לא מתלוננת, אני כנ אבל עמ רגשות אשמה, כיווצימ בבטנ וידיעה שזה לא עוזר ואולי אפ מעכיר וגורע. אז אני משתדלת למננ את התלונות, או לעטופ אותנ בהומור שלא ירגישו. אבל אז למדתי עוד קצת והב נתי שגמ תלונות במחשבה זה לא בריא, וזה רק עשה לי עוד יותר רגשות אשמה, תחושה של נאח והגביר את התלונות. אבל בזמנ האחרונ משהו מתחיל לה שתנות. הדבר הזה קורה בגלל שאני כבר כל ככ מותשת שאינ לי אפילו כוח להת לוננ. הילדימ בחופש הגדול, אינ לי עבו דה ולא הופעות )אפילו שחודש אלול זו התקופה הכי עמו ה בשנה למופע שלנו( ואני מזיעה בלחות של אוגו ט בצורה לא אנושית. אבל כשאני בודקת את הקרביימ שלי אני מגלה שממש לא אכפת לי יותר מכלומ. זה לא מעניינ אותי, או יותר נכונ - אני בוחרת לא להתרגש מכל אלו. עייפתי האמת היא שעייפתי. לצפות ולהתאכזב, עייפתי מלקנא בח ברימ שלי בפיי בוק, עייפתי מלדמיינ את עצמי בכל מיני יטואציות שהחיימ לא מזמנימ לי, עייפתי מלדאוג, עייפתי מלהתעצבנ על הילדימ ועייפתי מעצמי והתלונות שלי. אבל הכי עייפתי מלה צטער ולהילחמ. ברור לי שמלחמה היא י וד בחיינו, בינ אמ נרצה ובינ אמ לא. אז אמ כבר להילחמ אני בוחרת להילחמ בצער. כל דבר בחיי שמ ב לי צער ומ צוקה אני מוציאה חרב עבה וחותכת לו מיד את הראש, בלי גינונימ ומחשבות מיותרות. כל הקולגות שלי מופיעות בלי הפ קה ומעלות את התמונות לפיי - עולה לי צער שחונק אותי מקנאה. אני המלחמה בצער עייפתי מלצפות ולהתאכזב, אבל הכי עייפתי מלהצטער ולהילחם. אז אם כבר להילחם, אני בוחרת להילחם בצער. כל דבר בחיי שמסב לי צער ומצוקה אני מוציאה חרב עבה וחותכת לו מיד את הראש, בלי גינונים ומחשבות מיותרות בודקת שעשיתי את תפקידי וההשתדלות שלי לקדמ ול גור הופעות, ואחרי שאני עושה וי אני משחררת - אני לא מוכנה למות על קידוש המימוש עצמי, זה לא שווה את זה. אני רואה את כולמ יורדימ ל יני אהובתי והילדימ בבית מטפ ימ לי על הראש - אני בורחת מהבית אל שכנה שלי לכתוב, שיטפ ו אחד על הראש של השני. ומזכירה לעצמי שכרגע הנ יבות לא מתאימות לחופשה שכזאת - ושא ני לא מוכנה למות על קידוש החופשה. קוראת עוד דעה מעצבנת על החרדימ והדתה - שיחשבו מה שבא להמ, אני יודעת את האמת ולא מוכנה להיות חלק מהפ טיבל הטיפשי הזה שבו כולמ מתימ על קידוש הדעה. אני מזכירה לעצמי שאינ שומ דבר ששווה לי למות בעדו, ושנגמר הזמנ בו מ רתי את נפשי על כל דבר ועניינ. עכ שיו כל הכוחות מופנימ למלחמה בצער, • וזהירות כי אני לא לוקחת שבויימ. sharonroter@gmail.com לת גובות: ……… shutterstock איור: