שביעי

31.08.18 | כ' באלול תשע"ח | 320 גיליון שביעי | 12 שר ו ן ר ו ט ר ג � והר קמתי עם אור ראשו ן שתי ערנית במיוחד. 'כמה מוזר' חשבתי לעצמי, אני תמיד מצליחה לחזור לישון אבל הפעם משהו דחף אותי לקום ולצאת החוצה. כשפתחתי את דלת הבית הדבר הראשון שהכה בי היה הריח, 'כנראה זה מה שהפריע לי, אני והרגישות המופרזת שלי לריחות'. מילאתי מלוא ריאותיי את האויר שהיה פריך וטעים. הריח לא היה דומה לשום דבר שהכרתי - הוא לא היה ניחוח סינטטי של מטהר אוויר. הוא הזכיר משהו אמיתי, ריח שייחלתי והתגעגעתי אליו כל חיי, שידעתי שככה 'ריח ני ת חוח' אמור להרגיש. 'אולי זה בגלל חודש אלול?', תהיתי ביני וביני. צפיתי בזריחה כשפניי מזרחה. הדלת מאחוריי נפתחה וכל הילדים שלי יצאו בשקט מהבית. על פניהם היתה נסוכה הבעה שלווה. חשבתי שזה בגלל שהם עדיין מנומנמים, אבל הם היו עירניים ושקטים להפליא. הקטנים החלו לרוץ וגם אני הר ת גשתי צורך עז לזוז אל עבר הזריחה, אך אזרתי כוחות וקראתי לכולם בחזרה פנימה. הכנתי לי קפה שחור חזק והסנפתי אותו. הרגשתי חיות והתרוממות רוח. 'טוב, המלך בשדה', ניסיתי לתרץ לעצמי. אבל האמת היא שעל אף שאלול הוא חודש מיוחד במינו, ה'רעוא דרעוין' של כל השנה, מעולם (גם לא באורות של תחילת התשו ת בה) לא הרגשתי כה מחוברת ושמחה. פתחתי את הטלפון כהרגלי המגונה בכל בוקר - בכל זאת, הרגל זה הרגל גם כשאתה בשיא. ההתראות קפצו בצ ת רורות והבנתי שאני לא לבד. כל הפוסטים בפייסבוק דיברו על הריח, הכמיהה למז ת רח ועל התרוממות הרוח. בכבישים החלו כבר להיווצר פקקים ואני זרזתי את כולם להיכנס לרכב. "אבל אמא, היום היום הראשון ללימודים", אמרו הבנות. "מה שתרצו", השבתי באדיבות לא אופיינית לסוף החופש הגדול. הרגשתי שיש לי טונה של סבלנות, ושאפילו את הקטן אני מוכ ת נה לקחת איתי. הבעל יצא לסגור עניינים דחופים בעבודה וקבענו להיפגש אחר כך. שמתי בוויז 'הר הבית' והוא הראה שלוש שעות וארבעים דקות. נשמתי עמוק וחי ת שבתי מסלול מחדש. קיללתי בשקט את כל הפעמים שנפשי ביקשה לעבור לגור בירושלים ואני התעלמתי ממנה במופגן ובתואנות שונות ומשונות. הצורך להגיע פיתח בי חוסר נוחות, כמו עקיצה שמוכ ת רחים לגרד. שיניתי מסלול ונסעתי לתחנת האוטובוס הקרובה. האוטובוסים יצאו אחד אחרי השני והיו מלאים עד אפס מקום. ישבנו בצפיפות וניסינו להתעדכן אחד מהשני. השמועות היו רבות. אמרו שראו את יסודות בית המקדש מציצים מבין העננים, אבל התמונות ברשת היו מטו ת שטשות מדי. אמרו שראש הממשלה אמור לצאת בנאום לאומה בהמשך היום. אמרו שהצבא סגר את כל הדרכים ושצריך לע ת לות ברגל, ואמרו ואמרו ואמרו. האוטובוס התקדם בעצלתיים. מישהי חילקה סוכריות לילדים. מישהו אחר חילק כוסות עם מים קרים לכל יושבי האוטובוס. י � הנג מאחורי שמעתי זמזום . נה המוכרת הפכה לשירה של כל יושבי האוטובוס שיצאו במחרוזת שירי ירוש ת (*משאלות הלב) Wishful Thinking שמתי בווייז 'הר הבית' והוא הראה שלוש שעות וארבעים דקות. נשמתי עמוק וחישבתי מסלול מחדש. קיללתי בשקט את כל הפעמים שנפשי ביקשה לעבור לגור בירושלים ואני התעלמתי ממנה במופגן לים. הגברים גלויי הראש הוציאו טישו ומפיות ושמו על ראשם. הנשים התכסו ברדידים על כתפיהן בזמן שגשר המי ת תרים נגלה לעינינו. אור חזק ובוהק כיסה את ירושלים. אור חם וסמיך, עוטף ומכיל. ירדנו בכניסה לעיר ועמדנו עם המוני האדם שהגיעו. הריח היה חזק מנ ת שוא והשירה גאתה מאליה. הרגשתי טוב יותר מאי פעם - כאילו שכל מה שה ת תגעגעתי אליו סוף סוף מתגשם. הרג ת שתי שאני בבית. לפתע נשמעה תרועה גדולה, שילוב של קול שופר, אבוב, חצוצרה ואורגן יחד. קשה היה לזהות את מקור הקול כי הרגשתי שהוא בוקע מתוכי, מהאדמה, מהשמים. אפשר היה ממש לראות אותו. אותיות פרחו באוויר - רקדו וקיפצו אחת מעל השנייה ומס ת ביבינו. האנשים צחקו ובכו, ואז השתתקו כשהאותיות הסתדרו אחת אחרי השנייה בשמיים וכולנו קראנו בתודעה אחת • "היכונו לביאת המשיח". sharonroter@gmail.com לתגובות: ……… shutterstock איור: