שביעי

יוצא לחיים הציבוריים א ני לא אוהב לה פיק דברימ, אני אוהב פשוט לעשות אותמ. בלי רשימות פנימיות או כרטי יות של כל מה שעוד לא עשיתי ואני חייב - פשוט חייב לעשות, לפני שיהיה מאוחר מדי. מי שמוכרח לה פיק תואר ראשונ עד החתונה, תואר ,30 שני עד הילד הראשונ, עבודה קבועה עד גיל וכו', קצת מפ פ את כל 40 לקנות דירה עד גיל מה שקורה באמצע. "ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע, עוד מעט אמ לא עכשיו", שרה אילנית את המילימ של שמרית אור, ושתיהנ צודקות: לכל דבר יש זמנ, ולחיימ של כל אחד יש קצב שונה. ובכל זאת, כשאני בוחנ את השנה שחלפה ומביט אל זו שמתחילה, יש דבר אחד שהפעמ אני צריכ לעשות - כני ה לחיימ הציבוריימ. כבר שנימ שאני כמעט שמ, ובכל פעמ זה קשה יותר: כשאתה כל ככ אוהב את מה שאתה עושה, ואפילו מצליח בו, הפיתוי להישאר רק הולכ וגדל, כמו גמ המחיר שאתה עלול לשלמ. במובנ הזה, הזמנ לא פועל לטובתי. נכונ, במדינה שנמצאת באווירת בחירות בכל רגע נתונ, אפ פעמ לא מאוחר ותמיד יהיו עוד מועדימ ועוד הזדמנויות לקפוצ על העגלה, אבל לפעמימ מגיע רגע שבו כבר אינ טעמ בהתלבטות ומה שדרוש הוא מעשה. כמו עמ דיאטות שתמיד מתחילות מחר, ככ אני דוחה שוב ושוב את הצעד הזה, שברמה האישית והמידית הוא מרובה יכונימ וכאבי ראש, אבל הלב והמצפונ אומרימ אחרת: כשא כמ את השנה הבאה אוכל לומר שהפעמ עשיתי את זה. לא 'ה פקתי', לא ' ימנתי וי' - פשוט עשיתי את זה. הכותב הוא עיתונאי בחברת החדשות למה לא ? ביקשתי סליחה ז ה לא שלא ה פקתי, פשוט ברגע האמת לא הייתי מ וגלת, ולמרות כל ההבטחות שנתתי לעצמי - שוב עברה שנה וזה לא קרה. יש מישהו שפגעתי בו. לא חבר קרוב, אבל קרוב מ פיק כדי שא תובב עמ מועקה גדולה שמועכת את בית החזה. זו גמ לא הייתה פגיעה נוראית, אבל היא ה פיקה כדי שנפ יק לדבר. לא, לא בריב, אלא במינ דעיכה שקטה ועקשנית עד לשתיקה מלאה. ומאז ראש השנה שעבר - כל חג הפכ לפוטנציאל התפיי ות. זה התחיל, כאמור, עוד בראש השנה הקודמ, שמ כבר ני חתי לעצמי את מילות הפתיחה של השיחה המרגשת - אבל איכשהו היד לא נשלחה אל הטלפונ. גמ יומ כיפור לא הצליח לגרומ לי לעשות את זה. בפורימ כבר פינטזתי על משלוח המנות המושקע )תיכננתי אותו לפרטי פרטימ!(, אבל גמ זה לא קרה. פ ח? שומ דבר. מארב מתוכננ בתיקונ שבועות? לא יצא לפועל, והנה עבר לו הקיצ הארוכ הזה ושוב ראש השנה מגיע ואיתו ההזדמנות. אני מנ ה לברר עמ עצמי בכנות, מה עוצר אותי? הקול המנוכר הזה שמנ ה תמ אזכה לו בתחילת השיחה? חמש שניות קצרות של עוינות, אולי של הערה צינית שאחריה תגיע התרככות? למה אני לא מ וגלת לצלוח את רגעי ההתחלה האלה? למה? אני כל ככ מקווה שבזמנ שאתמ קוראימ את המילימ הללו, כבר אהיה אחרי השיחה. אני כל ככ מקווה שלא אחכה שנה נו פת. שאצליח ל לוח לעצמי מ פיק על מנת לבקש ממנו ליחה. הכותבת היא סופרת ופובליציסטית שהרה בלאו מנחם הורוביץ צילום: ינאי יחיאל 37 | 07.09.18 | כ"ז באלול תשע"ח | 321 גיליון שביעי צילום: גלי ישראל