שביעי

07.09.18 | כ"ז באלול תשע"ח | 321 גיליון שביעי | 68 איתמר מרילוס ס י פ ו ר מההפטרה צילום: תמר הרשקוביץ אנחנו עובדימ קשה כדי להחדיר מוטיבציה בעצ מנו ובאחרימ. דנ אריאלי, הפ י כולוג ההתנה גותי המפור מ, טוענ כי ההנחה המקובלת היא שמוטיבציה היא ע ק פשוט למדי: אנחנו רוצימ דברימ או זקוקימ להמ, ואנחנו עובדימ כדי להשיג את הדב רימ האלה. על פי ההנחה הזאת אנחנו נוהגימ כמו עכברימ במבוכ, כשבמ קומ אוכל אנחנו מקבלימ כ פ. יכול להיות שהאופנ שבו אנחנו חושבימ על פעולתה של המוטיבציה שגוי לחלוטינ? אריאלי בוחנ את המוטי בציה - כיצד היא פועלת וכיצד אנו יכולימ לנצל את הבנת אופנ פעולתה כדי לשפר את חיינו. שאריות החיים תמר הרשקוביץ עמ' 179 / ' הוצאת 'מפגש אפילו הזקנה לא מערערת את הצורך באהבה הדמנציה שמכרסמת במוח והנוכחות שהופכת • זה מסע שאין ממנו דרך חזרה ספר על אובדן משמעות ושאלות של חיים וזכרון • לנפקדת דנ אריאלי שווה לכ / מאנגלית: גיא הרלינג עמ' 160 / ' הוצאת 'ידיעות פרימ הצעירימ מביטימ ב לידה בבני השלושימ שלוקחימ אחריות על חייהמ, בני השלושימ מביטימ בבעתה בבני השישימ שיוצאימ לפנ יה, וכולמ גמ יחד פשוט מדחיקימ את המתרחש לאחר מכנ. את דמדומי החיימ כשצלמ האלוקימ שבאדמ - השכל, מ תלק, וכל מה שנשאר באדמ הוא גופ ח ר ישע. גופ שמדי כמה שעות זוכה לתחזוקה מלא כותית וג ה של מזרק אוכל המוחדר בכפייה אל הגופ, ואל החלפת טיטולימ המשאירימ ימנימ אדמדמימ. פר הביכורימ של תמר הרשקוביצ, עובדת וציאלית ומנחת הורימ, מתאר את יפורו של רופא לשעבר בשמ יצחק, החולה במח לת אלצהיימר, ושל אשתו רוזה המלווה אותו בדמדומי החיימ. מרבית ה פר נכתב מנקודת המבט של יצחק, ומתאר את רגעי השכחה המתרבימ עד ל יומ העגומ בבית האבות. אבל בזמנ שיצחק שוכח מכוח המחלה, מ תבר שיש כאלה ששוכחימ מבחירה לגלות רגישות. לא פעמ הילדימ מדברימ עליו בגופ שלישי בנוכחותו, "הגיע הזמנ להעביר את אבא לבית האבות", "זה נגמר, אימא", ולא מניחימ שאולי הדימ קלושימ בכל זאת מגי עימ ליצחק ובוחרימ שלא לנ ות לה ביר לו את המתרחש. בבית האבות מתקיימת ישיבת צוות שעו קת ביצחק: "המשפחה באה עכשיו הרבה. אבל בטח תוכ חודש המ יפ יקו... בבית המ הצליחו להעביר אותו מדי פעמ לשירותימ, אבל בעינ המקצועית שלי הוא כבר התדרדר שעות". 24 לגמרי, זקוק לחיתול ניכר שהרשקוביצ מכירה את התופעה מק רוב. התיאור הקליני אמינ למדי ומתאר את רגעי האימה של ההתדרדרות המנטלית. בת חילה מילימ נשכחות ובהמשכ מטלות פשוטות כמו חיתוכ ירקות. לאחר מכנ חו ר התמצאות במרחב, חו ר היכולת לזהות את הקרובימ והחברימ, היעדר שליטה ב וגרימ. כל מה שנשאר באופנ אירוני המ הזיכרונות לטווח הרחוק. במ ע של הפרידה מעצמו יצחק נזכר בפרידות קודמות בחייו: פרידה מהוריו השו לחימ אותו ברכבת בימי מלחמה"ע השנייה, פרידה מאהובת נעורימ, ופרידה מבתו רוני החולה במחלת ה רטנ. באפילוג שחותמ את ה פר, המחברת בוחרת להפנות חיצי ביקורת עדינימ כלפי החברה. היא מבקשת להעלות את המודעות החברתית כלפי התופעה. אבל למזלה, ה פר מקפל בתוכו הרבה יותר מביקורת חברתית. פרי פרוזה ו רטימ רבימ ראו אור בשנימ האחרונות על המחלה, ובכל זאת אמ צריכ לשימ את האצבע על הנקודה המעניינת ב פר זה, זו האפשרות התיאורטית )שקשה להפריכ או לאשש( שהזיכרונ אינו נמחק, אלא רק חמק. אולי הזיכרונות קיימימ אכ האפשרות לבטא אותמ היא שנעלמת? אולי בראש המ תפורר ישננ תמונות ותחושות שפשוט קשה לבטא אותנ? יצחק המתואר ב פר, חי ומרגיש עד לרגעיו האחרונימ, אבל כל שהוא יכול לומר זה "דו, דו". עמ האפשרות הזו 'משחק' ה פר לא מעט. ה פר כתוב ברגישות ומלא באמפתיה. מו מלצ לכל מי שאינו מפחד לשקוע במחשבות • מערערות.