שביעי

05.10.18 | כ"ו בתשרי תשע"ט | 324 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר rishum@herzog.ac.il או פנו בדוא"ל: 02-9937337 : לפרטים הרצוג. לדעת. לחנך. בנתיב חסידות M.Ed. תואר שני בתוכניות חינוך יהודי והוראת מחשבת ישראל במכללה האקדמית הרצוג מגוון קורסים מעמיקים בחסידות סיורים במחוזות החסידות בארץ ישראל מפגש עם מיטב המרצים בתחום מסע לערש החסידות במז׳יבוז׳, ברסלב, אומן, ברדיטשוב ועוד המסע יתקיים בתחילת קיץ תשע״ט הבעש"ט בירושלים מספר המקומות מוגבל אפשרות ללימודי ערב הלימודים בקמפוס ירושלים אפשר לסכם את החודש בפעולה אחת: אכילה. כמובן האחרון שישנם עוד דברים שעשינו כמו אינ ו סוף קניות, נקיונות, אירחנו, התארחנו, נחנו והתפללנו, אבל תודו שבעיקר אכ ו לנו עד בלי די, עד שכבר בלו שפתותינו מלומר: 'די'. אני חושבת שההכרה הזאת ירדה באחד מימי חול המועד, כשנאל ו צתי בכל שעתיים להחליף את גליל נייר הטואלט בשירותים. אז עלינו כמה קילו, הרחבנו את הקיבה, הצטערנו על כך אבל המשכנו לאכול כמויות בלתי נתפסות- יהודים מצווים, מה לעשות? עכשיו הגיע הזמן לחזור לשגרה, זאת שבחיי היומימיום מרגישה תפלה, מייגעת, משעממת, חוזרת על עצמה ומייבשת לנו את המוח. אבל ברגע הזה היא דווקא נדמית כמבורכת במיוחד. אני שואלת את עצמי, איזה מין משחק מעוות משחק בנו המוח האנושי, שכל הזמן עורג ומתגעגע למה שאין והופך את החסר ליתרון ואת ה'יש' לשגרון, מה הקטע למען השם? אפילו בימי חול המועד- ימים של נה ו נתנות עם המשפחה, שמחתי ונהניתי, אבל רק בגלל שידעתי שיש לזה סוף. האם לא לכך אנו שואפים בכל ימי השנה? אם כך מדוע הייתי חייבת לדעת שיש לזה סוף, בכדי ליהנות מהרגע? • חודשי אלול ותשרי הם לרוב העמוסים ביותר מבחינת הופעות. בכל זאת, קיץ, זמן לתשובה והתעוררות, מוסיקה לנשמה, או במילים אחרות- הפרופיל שלי. בכל שנה יש לי הכי הרבה הופעות בתקופה הזאת, והשנה? שקט! דממת אלחוט. אני רואה בפייסבוק את הקולגות שלי יוצאות בכל יום להופעה אחרת, ואני יושבת בבית. וזה לא שלא עשיתי השתדלות- שלחתי, הפ ו צתי, ביקשתי- אבל הטלפון נשאר דומם. סליחה, לא ממש דומם, כי ביליתי את הזמן בלקנא בכל אלו שיוצאות להופיע. אפילו חישבתי את הסכומים שהן מרוויחות, עד שהבנתי שאני מגוחכת ברמות והפסקתי עם זה. בראש השנה דיברתי עם החברות על משפט שצד את עיננו בתפילה המקדימה לתקיעות השופר, "ותעביר מעלינו כל המסכים, המ ו בדילים בינינו ובינך". כל אחת חשבה על נקודות התורפה שלה המפרידה בינה ובין החיבור לה'. האמת היא שזה ברור שמאז שיש מסכים כה זמינים, יש הרבה פחות זמן פנוי לדבר עם ה' או פשוט להיות אני. הרג ו שתי שהגזמתי עם האובססיה לפייסבוק ועם ההצצה השקרית הזאת לחיי אנשים אחרים, והחלטתי לקבל על עצמי למחוק את האפ ו ליקציה מהסלולרי. מאז נכנסתי רק פעמים ספורות כדי לפרסם הופעות או מאמרים (הסיבה שהצטרפתי לפייסבוק מלכתחי ו לה). כי אם אתה לא שם, זה ממש לא קיים, והאמת? לא התגעגעתי, אולי אפילו ההפך. במקביל הרפיתי מעניין הלחץ להופיע- אם ה' רוצה הוא יסדר, ואם לא, יביא פרנסה וסיפוק מכיוון אחר. רגע אחרי שהחלטתי להרפות הגיעה הודעה אחת לסגירת הופ ו עה לאולפנה. אחריה הגיעה עוד אחת, ועוד שתיים. לפינאלה עוד הזמינו אותי לערב שונא מתנות יחיה אולי בשביל לקבל מתנה צריך להיות מוכנים לקבל אותה, צריך באמת לרצות אותה עם כל ההשלכות שהיא מביאה. כי לכל דבר יש מחיר, גם אם לא לקחנו אותו בחשבון נשים בצפון שהתרחש במוצאי שבת, וכך זכיתי לעשות שבת מהממת על הכנרת. הודיתי לה' נפלא, נכון? כמעט. מאוד על ההזדמנות, רק שכמו כל דבר גדול שרוצים בחיים, כשהוא מגיע הוא מביא איתו גם הרבה חששות- "איך יהיה? נצ ו ליח להחזיק אותן? אבל זה אמצע הלילה וזה רחוק, כל כך הרבה פקקים וצפיפות? מה יהיה עם ההגברה? ולמה בדיוק הצטננתי?". לחץ, מתח, דאגות וחרדות התחילו למלא את יישותי ואני כעסתי על עצמי, "את מת ו פללת שיהיו לך הופעות, וכשסוף סוף את מקבלת את המתנה שהכי רצית את מבואסת ממנה? מה למען ה' הקטע שלך?". ואולי זה כמו השגרה, הגעגועים וכל דבר אחר בחיים. אולי בשביל לקבל מתנה צריך להיות מוכ ו נים לקבל אותה, צריך באמת לרצות אותה עם כל ההשלכות שהיא מביאה. כי לכל דבר יש מחיר, גם אם לא לקחנו אותו בחשבון, • והעיקר, העיקר- לא לפחד כלל. sharonroter@gmail.com לתגובות: ……… shutterstock איור: