שביעי

12.10.18 | ג' בחשון תשע"ט | 325 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר בדי עזבתי את הבית. 17 בגיל עבד זה נראה לי גיל צעיר מדי לעשות צעד שכזה, אבל בשעתו ממש הרגשתי מוכנה. אולי אפילו מוכנה מדי, כי כבר כמה שנימ חלמתי על מקומ משלי. אולי זה נבע מתחושת העצמאות והבשלות, אולי כי הבית התפרק ולא היה לי ממש על מי להישענ, ואולי כי כבר כמה שנימ נהג תי לה תובב עמ מבוגרימ ממני בעשרות שנימ. תל אביב של אותמ הזמנימ הייתה פרועה וחופשית, ונדמה היה ששומ דבר לא עוצר אותנו מלעשות כל מה שלבנו חפצ. יכול להיות שדווקא בגלל החופש הזה פיתחתי תחושת אחריות, ובינ מ יבה למ יבה למדתי לבגרויות ואפילו קמתי בבוקר לבחינות. זמנ קצר אחר ככ כבר הכרתי את ניצנ זעירא )המנהל של ברי חרופ( והוא פרש את ח ותו עליי ותי פקד לעיתימ כהורה. אחותי, שעבדה עמ ברי כמפיקה, בדיוק עזבה את העבודה. ככ הזדמנ לי להחליפ אותה וגמ להתפ רנ בכבוד. היא, שגדולה ממני בחמש שנימ, כבר הייתה מנו ה בחוקי הרחוב ודאגה ללמד אותי מני יונה. ככ היא מנעה ממני לעשות טעויות קיצוניות שהיו עלולות לשרוט אותי לשנימ. גרנו ביחד ל ירוגינ באותנ שנימ. די רות שכורות עמ שותפימ. כל שנה עוב רות דירה, בכל מיני קונ טלציות. בשלב מ וימ היא פרחה לה לחו"ל, לא לפני שדאגה שאני מ ודרת ושמורה. זה נשמע קצת טרגי כשאני מניחה את זה היומ על הנייר, אבל אני הרגשתי בשיאי באותה תקופה. אני לא מתגעגעת לבלבול שב נעורימ, אבל כנ לתחושה שכל החיימ והאפשרויות פרושות לפניכ. עברתי עמ הוריי )ואחרי 17 עד גיל די 20 שהמ התגרשו, רק עמ אמי( אולי רות. בלי הגזמה. כשיצאתי לדרכי הע צמאית, עברתי בשבע שנימ יותר מעשר דירות. שוב זה נשמע טרגי, ובאמת בנ יבות מ וימות זה היה יכול לשרוט אותי קשות, רק שה' ריחמ עליי ודווקא יצא מזה טוב. הצלחתי לפתח ה תגלות מהירה ואני יכולה להרגיש בבית בכל מקומ. מ פיק שיש לי את הדברימ שלי עליי, ואחרי שתי דקות אפילו בחדר במלונ אני מרגישה בבית. רק מה, מרוב שאני מרגישה בבית בדירות ארעי, לא יצא לי עד היומ לקנות בית משלי. אני מרגישה כל ככ בנוח בשכירות, שלפע מימ נדמה לי שלעולמ לא יהיה לי בית. אך שנה חדשה מעוררת בי רצונות חדשימ, אולי כאלו שהיו חבויימ בתוכי ורק חיכו לזמנ הנכונ להתגלות מעל פני השטח. והנה התעורר בי הרצונ לבית. מינ קוטג' קטנ וחמוד עמ מ פיק חדרימ, שכשהילדימ יגדלו המ יוכלו כולמ לבוא אלינו לשבת ויהיה מ פיק מקומ לכולמ על משפחותיהמ. לא משהו ראוותני, אבל עמ חצר ומרחב ומטבח גדול. אז היו בעבר מחשבות לקנות ול שכור וכל מיני הקומבינות למיניהנ, וגמ נרשמנו למחיר למשתכנ. אבל כשבדקתי את הרצונ שלי, גיליתי שאינ לי עניינ לביזנ . אני רוצה משהו פשוט כמו פעמ. לקנות בית בשביל לגור בו. אממה, אינ מי יציל את הבית שלי אחותי הגדולה כבר הייתה מנוסה בחוקי הרחוב ודאגה ללמד אותי מניסיונה. גרנו ביחד לסירוגין, והיא מנעה ממני לעשות טעויות קיצוניות שהיו עלולות לשרוט אותי לשנים לי מושג איפה. אז ת לחו לי אמ אנצל את הבמה הזאת לדוג לי יישוב חמוד, שאולי ירצה לקבל אותי ואת להקתי. בחלומי אני מרשה לע צמי לקוות לבית גדול ממש בזול, יישוב שאינו מרוחק מדי מהמרכז ומהעבודה של בעלי, נגיש שלא צריכ רכב בשביל כל חוג של ילד, עמ חינוכ תורני משובח לכל הגילימ והמינימ, ועמ אנשימ מגניבימ ושרוטימ כמונו. אז מי יהיה שליח ה' ויע זור לי להגשימ את החלומ? אני כבר ממש קרנית לגלות. ולכ, אבא שבשמיימ, רק אזכיר שאתה ציווית אותנו לעשות לכ דירה בתחתונימ, ולקנות נחלה בארצ ישראל. ובאמת בשביל עצמי אני כבר בבית, אבל מה יהיה על יל דינו המשותפימ? הרי זה באחריותכ לדאוג ולעזור לנו לקיימ את מצוותיכ. אני את שלי עשיתי, עכשיו הגיע תורכ. • המשכ בהחלט יבוא... sharonroter@gmail.com לת גובות: ……… shutterstock איור: