שביעי

י ע ל שב ח 09.11.18 | א' בכסלו תשע"ט | 329 גיליון שביעי | 10 ההוא, בשלהי אני זוכרת את היום '. הייתי תלמידה צעירה ושו 90- שנות ה בבה, לא יודעת מהחיימ שלה מעבר למה ש יפרו לה. אני זוכרת את אותו הבוקר בו אמא הודיעה לנו על הרצחו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבינ. אני לא כל ככ זוכרת איכ התייח ו לזה אצלנו בבית ה פר, אבל אני זוכרת שזמנ רב אחר ככ איש אחד עבר לידנו, חבורת ילדימ בא מצע הרחוב, וצעק לעברנו "אתמ רצחתמ את רבינ!!!". שנה לאחר מכנ, בפורימ, כמה תלמידימ בכיתתי החליטו לא להתחפש בגלל רצפ פיגועימ. אני זוכרת שזה נגע לליבי. צמררה אותי תחושת השייכות של אותמ ילדימ, בכיתה ו' ב כ הכל, למתרחש במדינתנו. אני זוכרת גמ, כמה שנימ לאחר מכנ, מוצאי שבת שובה, את הבשורה על שלו שת החיילימ החטופימ בגבול לבנונ ואת תגובתי ותגובת חברותיי ל פ ל הלימו דימ באולפנה. זעזוע עמוק ובכי בלתי פו ק משל היו אלו בני משפחתי שנחטפו. כל האירועימ האלו שזורימ אצלי בתוכ מגירת זכרונות כואבימ במיוחד. מעינ תחושת חו ר אונימ אל מול דברימ המתרחשימ בעולמ המבוגרימ ומצליחימ לחלחל לעולמי שלי. עמ זאת, נדירות הפעמימ בהנ הרגשתי שהזעזוע פוגע לי בתפקוד או משתלט לי על דר היומ. למעשה, כשהייתי בגיל של בנותיי, רמת המעורבות הפוליטית שלי בעולמ שאפה לאפ , ועדיינ, אותמ זכרונות השפיעו מאוד על התפתחותי והשקפת עולמי. כאמא, אני לא יכולה להתעלם ממה שאני רואה לנגד עיניי. ילדיי, מגיל הגנ ועד כיתה ו', מעורימ ומעורבימ בפיגועימ, בשמות הנרצחימ והפצועימ לתפילה, בהפרות דר ובשאר עניינימ שאינמ ילדיימ בעליל. "אמא, שמעת שהייתה תאונה בכביש אנשימ מאותה המשפחה?", 8 ונהרגו 90 "אמא, שמעת שזרקו אבנימ בציר ומישהו מיצהר נפגע?", "אמא שמעת ששחררו את אלאור אזריה?". אפילו עובדיה שלי, ילד בנ ארבע ב כ הכל, הצליח לא פעמ לשתק אותי באמירות מאוד אקטואליות. זכורה לי הפעמ הנוראה הזו בה בני משפחת פוגל נרצחו בביתמ בליל שבת, ובתי רננה, שחזרה ביומ ראשונ מהגנ, עדכנה לפרטי פרטימ. אני זוכרת איכ היא יפרה לנו את השתלשלות האירו עימ בקור רוח מקפיא ומשתק. ואני תוהה, האמ זה טוב? האמ זה בשליטתי לשנות את זה? כיצד יגדלו אותמ ילדימ שתמי מותמ אבדה להמ לפני כמעט שנה ומאז היא רק הולכת ומתרחקת? ואולי, עליי להרחיק מהמ את מאורעות העולמ? ול מלא להמ אותו ב מי הכבאי ו ו י פוני? אינ בי איבדתי את השליטה. כולתי לשנות, להשפיע או לתווכ להמ את העולמ המורכב המוצג לפניהמ. ולאו דווקא בגלל מה שקרה להמ ולנו. פשוט, כי הכל גלוי, נגיש ומעניינ, הרבה יותר מבתקופתי. אבל איכשהו נוצרת לי ההבנה שה מציאות הזו לא מחייבת שילדיי יפגעו, שהרי אחרי הכל המ ילדימ הצופימ על אותנ התרחשויות מהעיניימ שלהמ ולא מעינינו המבוגרות. אמנמ אינ לי שלי זכורה לי הפעם הנוראה הזו בה בני משפחת פוגל נרצחו, ובתי שחזרה מהגן סיפרה לנו את השתלשלות האירועים בקור רוח משתק. ואני תוהה, כיצד יגדלו ילדים שתמימותם אבדה להם לפני כמעט שנה ומאז היא רק מתרחקת? טה על המידע הנגיש להמ, אבל יש לי שליטה על דבר אחד ברור - הקניית הכ לימ להתמודדות. זה קצת מחזיר לי את האוויר לריאות, מחזיר לי את השליטה על חייהמ, לפחות חלקית. "כנ מאמי, שמעתי על המשפחה ההיא שנהרגה בתאונה. זה נורא. צריכ להת פלל לה' שירחמ עלינו. וצריכ גמ לז כור שאנחנו לא יכולימ ל מוכ על הנ וחייבימ לנהוג בזהירות". "כנ מותק שלי, שמעתי על האבנימ שנזרקו על הציר. בע"ה נכינ היומ חבילה לחיילימ, על זה שהמ שומרימ עלינו פה ולא נחימ בכלל כדי שנהיה בטוחימ". "זה באמת משמח מאוד שחייל משתח רר מהכלא!". אמ אלמד להגיב ככה, על משפטי התומ הקשימ והמשתקימ שלהמ, אני בטוחה שאותמ אירועימ ייחרטו אצלמ ככואבימ אכ מעצימימ. כמפחידימ אבל מלאי אתגר לגבורה ולהתמודדות. • שאזכה. shutterstock צילום: ימי התום