שביעי

י ע ל שב ח 16.11.18 | ח' בכסלו תשע"ט | 330 גיליון שביעי | 12 מצאתי את עצמי לאורך כל חיי מנהלת מרדפ אחרי החיימ עצממ. אפ פעמ לא מ ופקת מההווה ותמיד חיה צעד אחד קדימה. לפחות צעד אחד. בדרכ כלל הרבה יותר. בזמנ השכבת הילדימ לישונ הייתי כבר חושבת על ידור ואיפו הבית, בזמנ איפו הבית חושבת על הקפה שאחרי, בקפה חושבת ומתכננת את היומ למחרת וכנ הלאה וכנ הלאה. לא זכורימ לי רגעימ בהמ ישבתי והת ענגתי על מה שקורה עכשיו. ואז החיימ עצרו פתאומ. אני לא יודעת לה ביר את העניינ הזה, אבל באיזשהו מקומ פתאומ התחלתי לחיות את ההווה. פתאומ נגמרו לי הציפיות והמחשבות על מה יהיה בעתיד ואיכ הכל ייראה. כי בואו, כל תכנונ שאי פעמ רצ לי בראש הפכ ללא רלוונטי בגלל שה חלק העיקרי בתכנית - ח ר. כיומ יש לי המונ זמנ לע וק לעומק בשאלה מה אני עושה עכשיו? קמתי בבוקר, ארגנתי את כולמ וכל הילדימ במ גרות. מה עכשיו? אינ בי רצונ לתכננ אופק עתידי בחיי. פשוט אינ לי חשק לזה. וזה יוצר המונ זמנ כזה, לשהות ברגע הממשי ההוא. בלי לתכננ תכנונימ. פעמימ רבות אני מוצאת את עצמי תמ יושבת ב לונ בשעה לא הגיונית )מאוחרת מדי או מוקדמת מדי( עמ כו קפה שלישית או רביעית או שמי נית, בוהה ותוהה לעצמי - האמ ייתכנ שהעולמ לא מחכה לי? אינ שומ דבר שמלחיצ אותי לעשות משהו עמ עצמי בזה הרגע? האמ יתכנ שאני יכולה לשכב לי בוקר שלמ במיטה ושומ דבר לא יקרו ? ההרהור הזה מאוד מפחיד אותי. החיימ בהווה מאוד לא יציבימ, מאוד דינמיימ. כל רגע המ יכולימ לקבל תפנית. כל בוקר יכול להיות אחרת לגמרי מהבוקר שלפניו, פשוט כי אינ שמ שומ תכנית או מחויבות )חוצ מלילדימ שלי כמובנ(. כל אלה הובילו אותי לחשוב רבות על החיימ שהיו לי. אבל בכל זאת יש בזה צד מדהימ מב חינתי. "הצדיקימ יושבימ ועטרותיהמ בראשיהמ ונהנימ מזיו השכינה" )מ כת ברכות ד':(. ההכרח הזה לחיות את ההווה הפכ אותי להרבה יותר יצירתית במחשבה. אני לומדת לאט לאט ליהנות מרגע אחד קטנ, רואה לנגד עיניי את ילדיי גדלימ ונהנית מהמ, אשכרה נה נית! בלי לחשוב מה המ ילבשו מחר ומתי המ ילכו לישונ. פשוט נהנית משיחה פשוטה איתמ. פתאומ יש לי זמנ לחברה, זמנ לשבת לכו קפה, זמנ לכתוב בנחת. יש לי זמנ שלא בורח בינ הידיימ. השהות הזו מלמדת אותי שיעור כפול. קודמ כל שעליי להבינ שאולצתי לחיות את ההווה בלי תכנונימ עתידיימ, ואחר ככ עליי ללמוד גמ ליהנות מאותו הווה חיה לי מיום ליום אין בי רצון לתכנן אופק עתידי בחיי וזה יוצר המון זמן מבלי לתכנן תכנונים. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי יושבת בסלון בשעה לא הגיונית עם כוס קפה, תוהה לעצמי האם ייתכן שהעולם לא מחכה לי? כל הרצונ הוא כשהולכים לאיבוד, למצוא את הדרכ בחזרה. בכל רגע נתונ אתה בחיפוש אחר ימנ שיחזיר אותכ למקומ מוכר, ממנו אבדת. אבל לפ עמימ, השהות באיבוד בתוכ התהליכ עצמו וההתבוננות בו, מאפשרימ גמ ליהנות ממנו. למצוא למשל שביל לא מוכר ולא רק לחשוב 'מעניינ אמ הוא יוציא אותי מהאיבוד', אלא גמ לחשוב 'מעניינ מה יש בו, ולאנ הוא מוביל'. זהו לימוד, אימונ, ללמוד איכ לחיות את החיימ של עכשיו. בלי עתיד מתו כננ ובלי מחויבויות שוטפות. אני עדינ בחיתולימ של הלימוד הזה. עדיינ מלאת חששות ופחדימ על השהות הזו. אבל על פניו, אני חושבת שאני מתחילה • ליהנות מזה. shutterstock איור: