שביעי

י ע ל שב ח כשהגיע השלב עם סיום לימודיי, הזה בחיימ שצריכ לצאת לעולמ הגדול ולהכיר מקומות חדשימ, ידעתי ללא שומ פק שאת החיימ שלי אני רוצה לחיות בדרומ. לא עניינ אותי המרחק או היציאה לפריפריה לא מטופחת )בכל זאת, כפר באית(. ידעתי שאת חומ הלב והפשטות שיהיו נכונימ עבורי אמצא בדרומ. את שנת השירות הלאומי שלי ביליתי באשקלונ, ואפשר לומר שהאהבה ההיא לא אכזבה אותי מעולמ. התאהבתי בעיר הזו. באנשימ שבה, בשכונות. הפתיחות והישירות של תושבי העיר כבשה אותי. באותה שנה זכיתי להרגיש בת בית אצל יותר מחמש משפחות, שההיכרות איתמ הייתה אפ ית ובכל זאת המ פתחו בפניי את ביתמ בלי שומ מח ומ. הרגשתי שזה מקומי לפרוח. כשה תיימה שנה זו וחזרתי הביתה, כל מה שחיפשתי היה איכ ומתי לחזור לשמ. ובאמת, כשהתחלתי את לימודיי, לאחר חיפושימ קלימ בחרתי בשדרות כמ קומ המגורימ ה טודנטיאלי שלי. ושוב, אותה אהבה בלתי נגמרת לעיר שכולה לב. יש משהו שמ בדרומ הארצ שגורמ לאנשימ להיות קשובימ מאוד לפעימות ליבמ של אחרימ וזה הק ימ אותי. בעולמ. אבל אין מקום מושלם וביחד עמ הק מ שהילכ בי, הצטרפ הצליל הצורמני והמפחיד של אזע קת 'צבע אדומ' והבומימ שלאחריה. עד היומ, מרחוק כל ככ, אני יכולה עוד לשמוע את הרגע ההוא בו האזע קה מציתה את עצמה רגע לפני שהיא מחרישה את כל העיר ומטילה אימה על תושביה. בשנימ לאחר מכנ, על אפ הקושי הג דול, לא עזבתי אותה. כשהתחתנו ועב רנו לגור בה, ידענו שגמ אמ בבוא היומ נרצה בטעות לחשוב על עזיבה, זה יהיה מאוד קשה ומלווה בשברונ לב גדול. כשהחלטנו לעזוב ב ופו של דבר את שדרות, שכנתי האהובה שאלה ברצינות גמורה "ומתי אתמ חוזרימ?". החיימ ביישובי הדרומ חמימ ותומכימ גמ בגלל אותה מציאות קשה בתחושת המתח הקבועה, בפחד המהלכ ברחובות ובדאגה האינ ופית למצב הבטחוני. ויש גמ את הצד האמפטי, הצד שבו אנשימ נפגשימ מדי פעמ, בעל כורחמ, בחדר המדרגות בפיג'מה, או באיזה ממ"ד נידח באמצע הרחוב. הצד בו אנשימ נעזרימ ונתמכימ אחד בשני כדי לחלצ את ילדמ מהעגלה לפני שיפול עליהמ ק אמ מזדמנ. הצד בו יושבות אמהות בגנ השעשועימ בנחת, ולפתע מתחילות להתרוצצ בחיפוש אחר ילדימ ובמקביל תומכות ומאתרות ילדימ מפוחדימ ומבוהלימ של אחרימ. או הצד בו זרימ היושבימ במונית שירות בעיר וממהרימ למקומ עבודתמ, ולפתע מוצאימ את עצממ מחלצימ במהירות את היושב במושב האחורי כדי שי פיק להגיע קשר אדום החיים בדרום חמים ותומכים גם בגלל אותה מציאות קשה. בפחד המהלך ברחובות ובדאגה האינסופית יש גם את הצד האמפטי, שבו אנשים נפגשים בחדר המדרגות בפיג'מה, או באיזה ממ"ד נידח באמצע הרחוב לממ"ד בטרמ יפול הק אמ. שחוויות היום אני יודעת לומר של משברימ, בינ אמ חד פעמיות ובינ אמ יומיומיות, הופכות בני אדמ לאנושיימ יותר. לחיימ יותר. הצו רכ הגדול הזה לחיות ולחיות בגדול, מחייב אותנו לצאת מעצמנו ולראות את האחר. מה שמחבר אותי אליו עוד לפני שאמרתי לו שלומ ושאלתי איכ קוראימ לו. אינ פק, אנחנו חיימ במציאות מקו ממת ובלתי אפשרית. משהו חייב לקרות והגיע הזמנ לומר די. אבל במקביל, אני מרגישה חובה להתבוננ תוכ כדי תנו עה בהמ, באחימ הגיבורימ שלי, ולציינ בפניהמ את העובדה הזו - אתמ כל ככ • יפימ. מבפנימ ומבחוצ. 90 צילום: הדס פרוש, פלאש 23.11.18 | ט"ו בכסלו תשע"ט | 331 גיליון שביעי | 10