שביעי

י ע ל שב ח 30.11.18 | כ"ב בכסלו תשע"ט | 332 גיליון שביעי | 12 "יש לו רובה?". "יש לך אבא?", שאלות מרתקות אלה, פרי דמיונו של בני האהוב עובדיה, הנ בעצמ ברכת שלומ חדשה שנהוגה פה לאנשימ חדשימ בבית. הוא פוגש חברות שלי ומיד שואל אמ יש להנ אבא, ואמ לאבא שלהנ יש רובה. מבהיל משהו. מצד שני, הוא לא מתרגש מהשאלה הזו. היא די טריוויאלית בשבילו. בערכ כמו לשאול אמ יש לכ מ טיק או פל טר. גיליתי משהו מאוד מעניינ לגבי השאלה הזו: ככל שיגיב הנשאל לשאלה זו בבהלה או ברחמימ, למשל, אמ הת גובה תהיה שקט ארוכ מדי או פניה אליי במקומ לענות לו ישירות, ככ עובדיה יתפו מהשואל יותר מרחק, וה יכוי שאותו אורח יצליח לשבור את החומה ביב עובדיה הוא לא גדול. מבחינתו זהו. ומנת. אתה לא משלנו. אני מבינה שהשאלה הזו היא בעצמ מעינ מבחנ אומצ פ יכולוגי שהוא עורכ לאנשימ ביבו. האמ יש בכ מ פיק אומצ להתמודד עמ ילד קטנ ששואל שאלות גדולות? אמ כנ, אז אתה מוזמנ בשמ חה ויש לי שאלות נו פות לשאול, גמ מצחיקות, גמ רגילות וגמ מתוקות. אבל אמ אתה לא מוכנ לשאלות הללו אז אתה מוזמנ להתרחק. בשבוע האח 'איפה היינו אילו?', רונ עולה בי לא פעמ השאלה הזו. איפה היינו אמ הוא לא היה נרצח? איזה מנ ילד הוא היה הופכ להיות? איזו בת מצ ווה היינו מארגנימ לרננה? לאיזה תל מידות היו הופכות הבנות להיות? איזה בית היה לנו? אני נוכחת לגלות שלרוב השאלות התשובה היא: כאנ. ממש ממש כאנ. בדיוק באותו מקומ. זאת אומרת, ברור שיש הבדלימ. החיימ שלנו פה מ ביב אמנמ השתנו. מאוד. מאוד מאוד. אבל אנחנו נשארנו. כאנ. באותו מקומ. לא השתנה אצלנו הרבה. עדינ יש פה המונ שמחה בבית. עדינ קמימ כאנ ברבע לשבע ויש לחצ לקראת היציאה לה עה, עדינ הילדות שלי רו קדות ושרות, עדינ כל השכונה מתנחלת אצלנו כמעט כל אחר הצהריימ באופנ קבוע. עדינ יש מריבות טיפשיות על צבע הכפית בארוחת ערב. ובכל זאת, למרות הדמיונ, נו פו כמה דברימ שלא היו בעבר כמו ביקורימ קבועימ ומחבקימ של בא ו בתא, שת מיד היו שמ איתנו אבל פחות הגיעו, והנה בשנה האחרונה, לשמחתנו הגדולה נוכחותמ פה בבית הרבה יותר תכופה. אני תוהה לי תמ ככה לפעמימ, מתי בעצמ יבוא השינוי הגדול, אמ בכלל? או יותר נכונ מתי הוא יורגש. אבל אולי הוא לעולמ לא יגיע. השינוי הוא פי רלה גדלה וצומחת. שחוזרת על עצמה אבל בגודל אחר או במקומ אחר. זכיתי להכיר בשנה האחרונה, הרבה מאוד אנשימ חדשימ שהפכו לאבא שלך יש רובה? ככל שיגיב הנשאל בבהלה או ברחמים, כך עובדיה יתפוס מהשואל יותר מרחק. מבחינתו זהו, סומנת. אתה לא משלנו. אני מבינה שהשאלה הזו היא בעצם מעין מבחן אומץ פסיכולוגי להיות ממש חלק מחיי. זכיתי לפתוח את ליבי וביתי לא פעמ בפני אנשימ שהיכרותי איתמ הייתה קצרה כל ככ אכ באותו אופנ משמעותית כל ככ. זכיתי גמ לחזור ולפגוש חברימ מהע בר, ולחדש קשרימ ויח ימ עמ אנשימ שהפכו מרחוקימ למאוד קרובימ ברגע אחד קטנ. מבחינתי, מי שהצליח לע בור את משוכת הכאב הראשונית, את המבוכה ההיא של "המ כנימ האלו", עבר את מבחנ האומצ. אדמ שמצליח להכנ לבית הזה ולא להבהל משאלות קשות או מאמירות מקפיאות דמ, מי שמצליח לזרומ עמ ילדיי ואיתי, לה בינ שאנחנו אותמ האלה שהיינו פעמ, ולענות לשאלות על מוות וחיימ בנו נשלנטיות מוחלטת - מוזמנ בברכה • בכל יומ. shutterstock איור: