שביעי

14.12.18 | ו' בטבת תשע"ט | 334 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר יד כבר כשקיבלתי צו ראשון עתי שאינ מצב שאתגיי לצה"ל. באותמ הזמנימ הייתי חלק מחבורה פציפי טית שמאלנית שוחרת שלומ, והצבא היה רחוק ממני שנות אור. אני זוכ רת ששיכנעו אותי מבית ה פר לצאת לגדנ"ע. כמובנ שלא ה כמתי, והשת משתי בטיעונ שאני גרה לבד ולא יכו לה להפ יד ימי עבודה. בבית ה פר לא ויתרו והציעו להעניק לי את השכר שא פ יד. ידעתי שצבא אני לא אעשה, אז מה אכפת לי לטעומ כמה ימימ את מה שכולמ יחוו שנתיימ, ועוד בתשלומ? באותמ ימימ הרגשתי שאני פחות או יותר על גג העולמ. הייתי עצ מאית כשרוב חברותיי עוד היו בח ות הוריהנ, עמד מאחורי רזומה מכובד של עבודה בתעשיית הקולנוע עמ יוצרימ מובילימ, עבדתי על רט הגמר שלי כבמאית, והכרתי אישית לא מעט שמות בתעשיית המו יקה. כשהג עתי לגדנ"ע ובנות שגדולות ממני ב כ הכל בשנה התחילו להאכיל אותי אבק, כל ישותי התקוממה נגד ההת עללות הזאת. בקושי רב צלחתי את הימימ הללו, ומה שהחזיק אותי הייתה הידיעה שזה תכפ נגמר ושלעולמ לא אחזור על זה שוב. קצת אחרי שחזרתי לחיי התחלתי לע בוד עמ ברי חרופ, ובכל פעמ שהתב קשתי להתייצב בתל השומר חזרתי על המנטרה שלי כאחוזת אמוק: "לא רוצה להתגיי ". צה"ל אינו טיפש. אינ לו שומ עניינ לגיי את מי שמתנגד בעוז, ובמקרה שהיא בחורה אינ בכלל שאלה. הפגישה עמ הקב"נ ה תיימה בשחרור על עיפ עודפ בנות, למרות שהפרופיל לא השתנה לי כהוא זה. ידעתי שאינ מצב שאני עוזבת את גג העולמ ומתחילה מהתחלה. עברו הרבה מימ בנהר חיי, ולא פעמ הרגשתי החמצה על שפ פ תי את השי רות הצבאי ואת המ לול שבו צועדימ רוב הישראלימ. חייתי בבועה שלי כל ככ הרבה שנימ ולא עניינ אותי להכיר את העמ שלי. רק באמצע שנות העשרימ התחלתי להכיר אנשימ שונימ ממני, בז כות בעלי. ח רונ חוויית השירות והנתינה למדינה צפימ מפעמ לפעמ בחיי. לא רק בז'רגונ, בהכרת המבנה הצה"לי או בה ליכה במ לול הידוע. אפילו לא בבונו ימ ונקודות הזכות שמעניקה המדינה. אלא ובעיקר בתחושה שכשכולמ נתנו אני הייתי ע וקה אכ ורק בעצמי. אני יודעת שבמהלכ חיי שילמתי על ככ מחיר. כשהתוודעתי למגזר הדתי לאומי התמלאתי הערצה למתנ החשי בות לשירות הצבאי. יומ הזיכרונ כמעט ושווה ליומ כיפור, והבנימ משלבימ באופנ מופלא לימוד תורה עמ השי רות הצבאי בתפקידי מפתח. לא יודעת נתונימ מדויקימ אבל נדמה לי שהמ גזר ממש מחזיק את הצבא שלנו, אמ לא במ פרימ אז בטח בנכונות, בר צונ וברעל בעיניימ. אינ בכלל שאלה האמ והיכנ לשרת, ישר הולכימ על הפרחים לצה"ל חסרון חוויית השירות הצבאי והנתינה למדינה צפים מפעם לפעם בחיי. ולא רק בז'רגון או בנקודות הזכות שמעניקה המדינה, אלא ובעיקר בתחושה שכשכולם נתנו אני הייתי עסוקה אך ורק בעצמי. אני יודעת ששילמתי על כך מחיר תפקידי הטופ שבטופ. אולי זה מתוכ אידיאל הח ד ואהבת ישראל שמושרש בו, אולי מתוכ אהבת הארצ. בגלל שלא עשיתי צבא ולא הייתי נערה דתייה, וגיית גיו הבנות אינה ברורה לי. שמירת הבנות וצניעותנ ודאי שחשובה ואני לא מבינה מדוע אי אפשר ליצור מ גרת צבאית שתאפשר זאת. אמנמ שירות לאומי נראה לי אלטרנטיבה ראויה שיכולה להחליפ את חווית הנ תינה והחשיפה לשונה ודרכ ככ לאפשר בנייה וגדילה, אבל זה עדיינ לא צבא. יש לי חברה שחזרה בתשובה והיא גנ אלופ בצה"ל. אני מקנאה בה על קידוש שמ שמיימ שהיא עושה במ גרת הזאת. לא כל אחת יכולה וצריכה, אבל לכל אלו שעושות את זה ומצליחות - אני • מצדיעה. sharonroter@gmail.com לת גובות: ……… shutterstock איור: