שביעי

21.12.18 | י"ג בטבת תשע"ט | 335 גיליון שביעי | 10 אני מהלכת לי, על מסדרון. אני קוראת לו מ דרונ התפקוד. הוא ארוכ כזה. אינ ופי. הוא מ לול חיי. ומכל כיוונ יש דלת. ממש כמו בבית מלונ. בית מלונ מפואר כזה. עמ מנקות ומשרתימ. נגיד בקומה חמש. יש שטיח יפה על הרצפה, שקט אקו טי נעימ, יש חלונות גדולימ ומאירימ. וכל הדלתות גורות. על חלקנ יש שומר. על חלקנ כתוב בגדול 'נא לא להפריע'. אמ אני בוחרת לפתוח דלת כלשהי, זה בעצמ אומר שאני בוחרת לעזוב את מ דרונ התפקוד כדי לטפל במתרחש בחדר, לארגנ את התכולה שבתוכו בח זרה לקדמותה, ל יימ את העבודה בו ולחזור מ דרונ. פעמימ בחיימ שאני בוחרת פשוט להתעלמ מהדלתות. פשוט לתפקד. אני יודעת, הדלתות ה גורות זקוקות לי אכ אני לא פנויה אליהנ כרגע. אני מעדי פה להניח את המתחולל בחדרימ לזמנימ אחרימ. פחות עמו ימ. פעמימ שדלת נפתחת מאליה, ומרוב שיש בתוכה בלגנ היא פשוט קור ת לתוכ המ דרונ. לפעמימ תוכ השמעת רעש ניפוצ חזק, לפעמימ מלכלכת לי את השטיח היפה במ דרונ, לפעמימ אנ שימ אחרימ נאלצימ לבוא לעזור, אבל אפ אחד לא יכול לעצור את מה שקר . ואז יש לי שתי אפשרויות: לשימ שמ שומר חזק ובריונ שיעמוד על גירת הדלת, בלי לה תכל על התכולה, רק שיפנה לי את המ דרונ, שאוכל להמשיכ להלכ בו בלי הפרעה. שאוכל לחזור לתפקד. או שאני פשוט מתמודדת עמ כל תכו לת החדר, מפ יקה לתפקד וניגשת למ לאכת ה ידור, אפילו שאולי זה ייקח זמנ ואנרגיה, אבל לפעמימ אינ לי ברירה. בשנה האחרונה. זה סיפור חיי המ דרונ הוא היומיומ. התפקוד השוטפ. לקומ בבוקר, ליטול ידיימ, לשטופ פנימ, לומר איזו מילה לריבונו של עולמ, להעיר את הילדימ ולארגנ אותמ. כל זמנ שהדלתות גורות, התפקוד פועל היטב. אבל כשנפתחת דלת, למשל הדלת של חנוכה, אזי כל תכולת החדר נשפכת לתוכ המ דרונ. ואז אני לא מת פקדת. כי בינ הרגליימ שלי יש פתאומ את השירימ משנה שעברה שצריכ לשיר, את החנוכייה שצריכ לדאוג לארגנ, מת גלגל לו על השטיח היפה הנופש הנעימ משנה שעברה, לידו הנופש אליו נרש מנו גמ השנה. אבל כשאני מארגנת את אותו החדר ו וגרת את הדלת, התפקוד שלי עולה, אפשר לצעוד יותר בבטחה, בנחת. התחיל כעת, כמעט שנה אחרי, לקרות משהו, קצת מפחיד, אבל כשאני חושבת על זה - די צפוי. התחלתי לפתוח את הדלתות בעצמי. לאט לאט. מתחיל להיות לי האומצ לה ציצ אל מעבר לדלת, לבדוק מה קורה ומה אפשר לעזור. את דלת ההתעניינות בשיעורי הבית של בנותיי למשל, פתחתי לאחרונה וגי ליתי כמה זה פשוט לחזור לארגנ שמ. אל דלת הטיפולימ הרפואיימ השגרתיימ הת חלתי לגשת, והיא נראית עדינ משעממת במסדרון חיי פיגוע מייצר אצלי תופעה מדאיגה - כל הדלתות ננעלות. ויש רק חדר אחד צר וקטן, אליו מוביל המסדרון. אין בו חלונות, אין בו אוויר. יש בו ריח חזק של בית חולים, וזעקות שבר רמות. וזהו. ואי אפשר לצאת מהחדר הזה לבד וטרחנית בדיוק כפי שהשארתי אותה. אבל אז, פתאומ ברגע אחד מתרחש פי גוע. ופיגוע מייצר אצלי תופעה מדאיגה - כל הדלתות ננעלות. אינ גישה לתוכנ. ויש רק חדר אחד, צר וקטנ, אליו מוביל המ דרונ. אינ בו חלונות, אינ בו אוויר. יש בו ריח חזק של בית חולימ וזעקות שבר רמות. וזהו. ואי אפשר לצאת מהחדר הזה לבד. צריכ שמ הרבה עזרה, אבל אינ בו מקומ. רק לי. וכשיש עוד פיגוע ועוד אחד, המ דרונ מתרחק יותר ויותר. למזלי יש מי שתמיד שמ לעזור לי לחזור למ דרונ. תודה לה' על זה. הדלתות כולנ ייפתחו ב ופו של דבר ואצטרכ להתמודד עמ מה שבתוכ החד רימ. עמ חלקמ כבר התמודדתי, עמ חלקמ בחרתי שלא. אבל כולמ ייפתחו ב ופ. לטוב ולרע. • אבל בעיקר לטוב. shutterstock צילום: י ע ל שב ח